זו לא אמריקה

אני לא חושב שאי פעם ריחמתי כל כך על אנשים שמעשנים כמו בטיסה האחרונה שלי מנתב"ג לניוארק. כל מי שאי פעם עשה את הטיסות הטרנס-אטלנטיות המייאשות האלה, מבין כמה שזה קשה, גם היום בעידן המסכים האישיים מול המושב. אם אתה מעשן, אתה בכלל נכנס לקריז מטורף, כמו הברנש שירד בניו ג'רזי ומייד חיסל שתי סיגריות בתאווה של כלב מיוחם. לידי ישב דייב, עורך דין יהודי דתי מבולטימור. "זה לא בדיוק הסופרבול שחשבנו שיהיה. המשחק גרוע והמצב הכלכלי רע. אפילו העשירים, שלא היו עושים חשבון, התחילו לספור את הדולרים. אני אגיד לך את האמת, אני לא יודע מי יישב בכלל לראות את זה עם כל המצב כאן".

דייב מדוכדך משהו, ולא משום שהרייבנס שלו כשלו לפני שבועיים בהפסד לפיטסבורג, אחת הנציגות שהגיעו למשחק הגדול בטמפה ביי. מצד אחד, תקוות חדשות לעתיד טוב יותר עם ברק אובמה, ומצד שני הווה בסימן שאלה משמעותי. ב-2005 חזרתי לארץ אחרי שבע שנים בארצות הברית ואני זוכר שעזבתי אמריקה אחרת, אופטימית בהרבה. בובות של הנשיא החדש מוצגות בנמל התעופה בניו ג'רזי אבל אין להן דורש, כאילו להצהיר: "אנחנו יודעים שאתה פה, אבל מעכשיו תצטרך למכור את עצמך לבד". בתחנות הרדיו לא מפסיקים להשמיע פרסומות בסגנון "אנחנו נדאג להסדר התשלומים שלך מול הבנקים", או "רוצה להציל את המשכנתא? התקשר אלינו".

לטמפה ביי הגעתי ב-11 בלילה, שעה שבה נמל התעופה שאמור להיות כל כך שוקק עוד מעט קט היה דליל במיוחד. בפרוזדורים הריקים שלטים שדואגים להזכיר שהסופרבול נערך אצלם בבית, אבל גם הם נראו חיוורים ומבוישים קצת. זה נראה כמו תחילתו של מסע מדכא שבסיומו יינעץ פגיון חד דווקא בסופרבול, האירוע שהוא לב לבו של האמריקניזם הכוחני והכה גאה.

רק שמה לעשות, עם כל הספקנות והחיפוש אחר הייאוש, בעיר עצמה הקולות אחרים לחלוטין. כבר כשהשכרתי את הרכב, דאג רוברט החלקלק (איך הוא דחף לי עוד 100 דולר של ביטוחים וכל מיני פיצ'יפקעס, רק אלוהים יודע. ואחרי זה אומרים שישראלים לא פראיירים) להזים את הדיפרסייה. "עזוב שטויות ואל תאמין למה שאומרים בחוץ. יש כאן ביקושים מטורפים לרכבים ולמלונות בתקופה הזו. אל תשכח שעכשיו מתחילה העונה החמה, בקרוב יהיה לנו פה את ה"דייטונה 500" וחופשת האביב של הסטודנטים. הסופרבול הוא רק ההתחלה".

אחר כך רוברט צייד אותי ב-GPS וכאן החל הסכסוך הראשון שלי עם איזושהי ישות בביקור הזה. אני מתכוון לקול הנשי המכוון ואומר לאן לפנות. כאילו, את שם כדי לעזור לי להתמצא ולכוון אותי, לא כדי להכניס אותי לפארק תעשייתי שהשד יודע איך יוצאים ממנו ולהגיד לי "הגעת לנקודה". כלבה.

היום הראשון בעיר מגלה שרוברט צדק. בעוד הדוד סם לוקח פרוזאק בכמויות, טמפה ביי מתענגת על הסופרבול. אלה מבחוץ שמסמנים בתנועות ביטול לא ממש מבינים שאחרי הכל, סופרבול הוא אופרה שונה לחלוטין. "יש לנו שלושה חדרים פנויים לסוף השבוע", מסביר סורש, פקיד הקבלה ב"הווארד ג'ונסון", אחד מהמוטלים הכי גרועים באזור. "רוצה שארשום אותך? 360 דולר ללילה". המחיר ללילה רגיל, אגב, נע בין 39 ל-65 דולר. גם במלונות אחרים לא ממש עושים חשבון ולא מתביישים להצהיר שהכל עניין של היצע וביקוש. "ביום חמישי יהיה פה בלגאן, כמעט לא נשארו מקומות ואני לא בטוח שגם באורלנדו יש יותר מדי", אומר רוס מה"בסט ווסטרן". גם שם, אגב, בר המזל שיירשם עכשיו ישלם משהו כמו 300 דולר ללילה.

הפסטיבל שרוס מדבר עליו אמור להתחיל כבר הערב, הפנינג שקורה אחת לכמה שנים. הפעם האחרונה שטמפה ביי אירחה סופרבול הייתה לפני שמונה שנים, עם תנאי פתיחה כמעט זהים של כלכלה במשבר עמוק, ציבור חסר אמונה והשראה ונשיא חדש. אז זו הייתה תחילתו של עידן ג'ורג' בוש, עכשיו הגיע תורו של אובמה. יש כאן מסיבה ויהיו בה הרבה מוזמנים, אבל עד שהיא תגיע נמשיך לשמוע ברדיו שגם אם מאיימים לזרוק אותנו מהבית, יש מי שידאג לנו. הגיע הזמן לבלות, בלי לשכוח מהדאגות.