סתימת חורים

כדי שבמכבי תל אביב, אחד המועדונים השמרניים באירופה בנוגע להחלפת זרים (תזכורת: נואל פיליקס סיים בשורותיו שנה מלאה לפני שנתיים) יחלפו במשך פחות מעונה לא פחות מ-10 ואולי 11 זרים, צריכים להתרחש הרבה דברים בלתי סבירים. עם זאת, כשבוחנים מקרוב את ההתרחשויות מגלים כי התחלופה הלא נתפשת הזו נראית כמעט בלתי נמנעת.

הגורם הראשון והמרכזי למהומה טמון בכך שארבעה אנשים שונים הדריכו את מכבי בשנה וחצי האחרונות. לכל אחד מהם היתה תפישת עולם שונה, והשחקנים שנדדו ביניהם שילמו את המחיר. עודד קטש הצעיר היה אמור להוביל את המועדון שנים ארוכות, ובתקופתו הוחתמו אסטבן באטיסטה ומרקוס פייזר לשנתיים. באטיסטה לא היה בתוכניות של בירנבוים וגרשון ושוחרר, פייזר בדרך החוצה. בירנבוים, מצדו, הותיר סגל מרוסק, שחייב שינויים פרסונליים קיצוניים.

כצפוי, גרשון הניף את הגרזן, אך נדמה שמעט נסחף. אף שלמד על בשרו ששחקנים שנוחתים באמצע עונה לא בהכרח מניבים תוצאות (בנואה וראדולוביץ' ב-99' וברונו שונדוב ב-2004), מרגע שחזר לקבוצה לא נח הסגל לרגע. גרשון ידוע כאדם בעל סבלנות קצרה מאוד לשחקנים בינוניים וכמי שאינו נזהר בכבוד שחקניו. בעונות הגדולות התכונות הללו גרמו לו לאלף שחקן בעייתי כשאראס, אבל במקרה של הקבוצה הנוכחית והפחות מוכשרת הן מביאות לשליפות מהירות ולהחלטות פזיזות.

על אף הניסיון להפנות אצבע מאשימה לסקאוטים ולסוכנים, גרשון הוא האחראי המרכזי לפיאסקו של אלטון בראון. ההחתמה של די בראון אמנם מחויבת המציאות, לאור הרוטציה הדלילה, אבל העובדה שמכבי התפשרה והחתימה אותו לחצי עונה בלבד מוכיחה שאין כאן חשיבה לטווח ארוך, אלא ניסיון לסתום חורים.

מובן שגם הנהלת מכבי, שמינתה את קטש ובירנבוים, נושאת באחריות למצעד הזרים הלא נגמר. אלא שמעל הכל, נראה שהאחראי העיקרי להחלטות התמוהות שמתקבלות ביד אליהו הוא השם מעורר היראה הזה, מכבי תל אביב, שהופך לעול אחרי הפסד של ארבעה תארים מקומיים בשלוש שנים. כשההיסטוריה הופכת להיסטריה, גם אנשים אינטליגנטיים ומנוסים מתקשים לחשוב בצלילות.