"נרוץ עד הסוף בצמרת ואולי נזכה בתואר"

לאחר שאולץ לעזוב את קבוצת נעוריו, לקח אליפויות והגיע עד שמינית גמר גביע אופ"א עם מכבי חיפה והציל את מכבי תל אביב מירידה, רביד גזל חזר השנה הביתה ומפגין את היכולת הטובה ביותר בקריירה שלו. "היו לי חוויות בגביע אופ"א שלא הרבה ישראלים זכו להם, שיחקתי באצטדיונים הכי גדולים בעולם וניצחתי קבוצות פאר, אבל לזכות עם מכבי נתניה בתואר יהיה ההישג הכי גדול שלי", מכריז גזל. "זה דבר שחלמתי עליו מילדות. זה יותר טוב מכל דבר אחר שאי פעם חוויתי בכדורגל".

"במבט לאחור וביחס לציפיות שהיו לי מעצמי אני לא מרגיש שהפקתי את המרב", בוחן את הקריירה שלו עד כה הקשר בן ה-26. "ציפיתי שיהיו לי היום יותר הופעות בנבחרת, ושיהיו לי יותר גולים בליגה הראשונה. ציפיתי להיות עם יותר תארים, אבל יש הרבה דברים שלא היו תלויים בי. למרות זאת, אני לא מצטער ולא מתחרט על שום דבר".

כשגזל עלה מהנוער ראו בו גרסא משופרת של אביו, אלברט – כוכב מכבי נתניה בשנות השבעים המפוארות. כבר בגיל 21 זומן לנבחרת הבוגרת והציפייה הייתה שיהפוך לאחד משחקני המפתח של הכדורגל הישראלי. ראיית המשחק, הקשיחות, ההשקעה והמסירות לצד כושרו הגופני הגבוה, הבטיחו גם יציאה לאירופה במהירות. חמש שנים אחר כך והתחושה היא שרק השנה גזל סוף סוף מתחיל לפרוע שטרות כשהוא מנהיג את מכבי נתניה בקרב על האליפות.

לקראת סיום עונת 20032004 פנה הבעלים של נתניה דאז, אשר אלון, לגזל והודיע לו כי הוא חייב לעזוב את הקבוצה מכיוון שאין כסף להחזיק בו. "אם אתה רוצה, אתה יכול לשחק בחינם", אמר לו. גזל נמכר לחיפה יחד עם אורי אוזן, כשבסיום העונה הקבוצה נשרה לליגת המשנה והאוהדים מיהרו להאשימם בנטישת הספינה הטובעת וכעסו עליהם על שסיכמו על עזיבתם עוד בטרם הסתיימה העונה. "נתנו להם לחשוב שאני ברחתי", נזכר גזל. "אבל היום כולם יודעים את האמת – אני אוהב את נתניה, תמיד אהבתי ותמיד אוהב. הרגע שהכי כאב לי והכי אכזב בכל הקריירה שלי היה ירידת הליגה עם נתניה. וגם כשלא שיחקתי בנתניה תמיד הייתי רץ אחרי המשחק לטלפון לבדוק מה נתניה עשו".

מהיורדת עבר לאלופה, אבל במקום לפרוח או נתקע: "כשהגעתי למכבי חיפה היא הייתה הקבוצה היחידה ששווה לשלם כרטיס כדי לראות אותה, לא מכבי לא הפועל ולא בית"ר, ואני מאמין בעצמי וחושב שמגיע לי לשחק במקום הטוב ביותר. כשהגעתי הייתי שחקן הרכב והייתי טוב, אבל אחרי חודש הביאו את דירסאו וירדתי לספסל".

גם בעונה שלאחר מכן גזל פתח במחזור הראשון מול סכנין עקב הרחקה של עידן טל, נבחר לשחקן המצטיין, אך חזר לספסל בשבוע הבא. כשראה שהוא ממשיך לא לשחק גם בשני המשחקים הבאים, ביקש לעזוב והושאל להפועל פ"ת, בה הצטיין והשאיר אותה בליגה. "נתתי עונה גדולה בפ"ת, חזרתי לחיפה ועוד פעם לא שיחקתי, ביקשתי לעזוב ולא נתנו לי", נזכר גזל, בו התעניינו בית"ר ירושלים ומכבי נתניה, אז כבר בבעלות דניאל יאמר, ונדחו, כשחוזהו במועדון אף הוארך בשלוש שנים. הקשר בקושי שיחק בליגה, אך שותף במשחקיה של חיפה באירופה, שם הגיעה כאמור עד שמינית גמר גביע אופ"א.

"אף אחד לא אוהב לשבת על הספסל, הרגשתי שאיבדתי זמן, שאני מבזבז את הקריירה שלי", הוא מספר. חימתו על כך שלא שיחק עלתה כל כך, שלאחר כל משחק של חיפה היה יוצא לריצה ארוכה ברחובות נתניה כדי להוציא את האגרסיות. מאחד ממשחקי החוץ באירופה חזרה חיפה ב-2 לפנות בוקר. גזל לא יכול היה לישון מרוב תסכול, וב-3 בבוקר יצא לרוץ עד הזריחה.

בסיום אותה עונה החליט גזל לעזוב בכל מחיר, אך בחיפה סירבו לשחררו. השחקן סירב לצאת למחנה האימונים, ונשלח להתאמן לבדו כעונש. "אני לא אשכח איך כולם היו מתאמנים ואני הייתי רץ לבד בצד. זה משפיל. רציתי פשוט לקחת את הדברים וללכת – אבל זה היה משחק לידיים שלהם. אני בחיים לא עושה פרובוקציות או בעיות משמעת".

"זו הייתה הנקודה הכי גרועה בקריירה שלי", הוא נזכר. "הרגשתי שלא מתייחסים אלי כמו שצריך. תמיד הייתי איתם הכי בסדר בעולם, לא עשיתי בעיות משמעת ולא כלום, ועדיין לא באו לקראתי. הייתי טוב ולא שיחקתי, וזה לא היה משיקולים מקצועיים. בגלל שהביאו זרים על העמדה שלי נתנו להם לשחק במקומי, אפילו שהם לא פגעו. הרי שילמו להם הרבה כסף, והם תופסים משבצת של זר, אז חייבים לתת להם עוד צ'אנס ועוד צ'אנס, אפילו שהם לא פוגעים. בתקופתי הביאו ארבעה קשרים אחוריים זרים, דירסאו עוד היה בסדר למרות ששיחקתי טוב ממנו. אנדרסון היה פחות טוב ממני וגם מלורפיסה הייתי טוב יותר ולא נתנו לי צ'אנס. כששיחקתי הייתי טוב, ואז ישר היו מורידים אותי לספסל לעוד חודש".

"לא משנה מה אמרתי לחיפה, הם לא הסכימו לשחרר אותי. בסוף באתי ואמרתי להם שאני מוכן לוותר על החוזה ועל הכסף – העיקר להשתחרר. זה היה חוזה לשנתיים ששווה הרבה מאוד כסף, וזה היה אחרי שנה שכמעט ולא שיחקתי בה. אנשים אמרו שהשתגעתי. אבל לא עניין אותי הכסף, ידעתי שאם אני לא אחזור לשחק הקריירה שלי תתבזבז. אני לא שחקן שקם ועוזב, אבל כשראיתי שזה לא מקצועי, החלטתי שאי אפשר יותר".

במשך חודשיים התאמן לבדו על חוף הים בנתניה, בהדרכת אורי הראל ואביו אלברט. "זו תקופה קשה. להיות בלי קבוצה ולהתאמן לבד זה דבר מאוד מסובך לשחקן. צריך המון כוחות, מוטיבציה ואמונה עצמית בשביל ללכת ולהתאמן לבד בכל יום". בסופו של דבר גזל קיבל את כרטיס השחקן שלו ושוחרר בתמורה לויתור על החוזה. במחזור החמישי הצטרף למכבי תל אביב המקרטעת ולאחר שלושה חודשים ללא אימונים סדירים, השתלב מייד והפך לאחד הברגים המרכזיים בהישארותה בליגה.

היו לך הצעות מעוד קבוצות, ומכבי ת"א הייתה בשפל – למה הלכת דווקא אליה?

"מכבי משכה אותי כי למרות שבשנים האחרונות הם לא קבוצת צמרת הם תמיד יישארו מועדון גדול ואני חושב שאני שחקן שצריך לשחק במועדונים גדולים. מבחינת ההילה שיש סביב המועדון, מכבי ת"א הוא ללא ספק המועדון הכי גדול בארץ. להצליח במכבי ת"א זה לא כמו להצליח בכל קבוצה. יש שם חשיפה, אוהדים. לדוגמא לפני הדרבי באים 2,000 איש לאימון – אין דברים כאלה. היה חשוב לי להצליח במועדון גדול".

והצלחת?

"עובדתית הצלחתי, אבל זו לא הייתה הצלחה מבחינתי. להישאר בליגה זו הצלחה? תארים זו הצלחה. באתי אליהם בתקופה הכי קשה, אחרי ההפסד באנדורה והצלחתי לתרום מהניסיון שלי ולחבר את הקבוצה. הצלחתי לתרום לכך שהקבוצה לא תרד, אבל לא הצלחתי במדד שלי".

אתה אחד משחקני הרכש היחידים שהצליחו במכבי

"אני לא יודע להסביר מה הולך במכבי תל אביב. אומרים שהקהל של מכבי מלחיץ, אבל יש להם קהל מצוין, אני מאוד אוהב אותו. יש שם שחקנים מצוינים, אבל אם הם לא מתחברים הם רק אוסף של יחידים. אולי חסר להם את השחקן עם האופי המתאים לחבר ביניהם. אבל הייתה לי תקופה יפה שם, ואם היינו מסתדרים מבחינה כספית ולא היה מתחלף המאמן, הייתי ממשיך שם".
"למרות זאת, אני לא מצטער לרגע שעזבתי את מכבי. מה שצריך לקרות קורה ועובדה שהגעתי לנתניה והכי טוב לי פה בעולם – נתניה רצתה אותי הכי הרבה ואני רציתי אותה הכי הרבה. זה הבית שלי, אין מה לעשות".

גזל, שנמצא בשיא כושרו העונה, מרגיש שהרבה מכך יש לזקוף לזכות לותר מתיאוס. באחד האימונים הראשונים במחנה האימון של נתניה באוסטריה, הגרמני ערך להם אימון מפרך כל כך, עד שחלק משחקני הקבוצה החלו להקיא. גזל הבין אז עם איזה מקצוען יצא לו לעבוד. "אף פעם לא חשבתי שאזכה להתאמן תחת אישיות כזו. הוא הרי אחד הסמלים בכדורגל, הוא ענק".

"לותר העלה את רף הציפיות בנתניה", יודע גזל. "מהרגע הראשון הוא הבהיר שהוא לא בא להעביר את הזמן או לדשדש במרכז הטבלה. שחקנים ישראלים רגילים לאימון של שעה וחצי פעם אחת ביום, ואיתו זה שעתים פעמיים ביום. בהתחלה שחקנים בכו והיה להם קשה, אבל עכשיו כשהאימון הוא קצת פחות משעתיים אנחנו בוכים למה לא ממשיכים את האימון. אני שמח שהתרגלנו למקצוענות".

"התאמנתי אצל הרבה מאמנים, ומכולם למדתי וכולם טובים", מספר גזל בדיפלומטיות אופיינית, "אבל הדרישות של מתיאוס הן אחרות, כי הוא היה בטופ והוא שואף לטוב ביותר. הוא מקרין את זה לשחקנים. רמת האימונים אצלו יותר גבוהה, שעות האימונים יותר ארוכות. בארץ מאמנים ישראלים לא עושים את זה. הוא דורש שלמות. הוא יכול לעשות אימון חזק של שעתיים, ואז אחרי זה חצי שעה כושר גופני כי הוא גדל על זה. בזכותו ובזכות מאמן הכושר אורי הראל אין קבוצה שיכולה עלינו מבחינת כושר גופני בארץ".

גזל כבר יודע מה השאלה הבאה והמסכמת. "פעם ראשונה שאני בנתניה ובמחזור כזה אפשר לדבר על אליפות באמת. גם בשנתיים האחרונות כשנתניה סיימו במקום השני הם לא באמת היו קרובים למקום הראשון, ועכשיו זו הזדמנות טובה לעשות את זה. פחות ממקום שני יהיה סוג של כישלון. אבל אני רוצה לקחת אליפות, אני מאמין שנרוץ עד הסוף בצמרת ואולי נזכה בתואר"