להטביע את הצוללנים?

הכדורגל, כמו הספורט כולו, מנקז אליו ערכים שמתנפצים על חומת המציאות: הגינות שנתקלת בשאיפה לנצח בכל מחיר, אחווה בין יריבים לעומת אלימות מכוערת על המגרש ומחוצה לו, תנאי פתיחה שווים שמתנגשים בפוליטיקה אפלה של פקידים ומדינות, "לא חשוב אם ניצחת, אלא איך שיחקת" לעומת סמים ושוחד. הרוח הספורטיבית היא האידיאל האוטופי, אך היא נושבת חלש יותר מהרוח האנושית, זו המאגדת בתוכה את כל הסתירות הרשומות לעיל.

כולנו מבלפים קצת. מסתירים את חולשותינו הרבות ומנסים להבליט את כשרוננו הדל. בכל זאת, בני אדם. זה לא נורא "לשפץ" קצת את קורות החיים, או "לפלפל" מעט את סיפורי הגבורה מהשירות הצבאי, כדי להגיע למטרה כלשהי, תהיה אשר תהיה. אבל כולנו יודעים שכשמבלפים צריך להתחשב במידה ובסביבה. גם בכדורגל יש מטרות, וכדי להשיגן, מה לעשות, צריך לנצל מצב שנוצר. הבעיה היא, שוב, המידה והסביבה.

המטרה מקדשת את האמצעים, זה ידוע, ואנו אוהבים להתרפק על אותם מעשי מרמה ששינו את מהלך ההיסטוריה, כמו שער "יד האלוהים" של מראדונה מול אנגליה, או שער היד של גילי לנדאו בגמר הגביע. אבל המידה היא שקובעת. התחזות ורמאות הפכו חלק טבעי בכדורגל, בו כל הצולל זוכה. שמרנות המשחק מותירה את זוג עיניו של השופט מופקר, והשחקנים נותרים עיוורים לאותה רוח ספורטיבית. צפייה במשחקי עבר חושפת קצב איטי מזה המשוחק כיום, וחגיגות שערים מאופקות ואפורות יותר, אבל גם מראה לנו כמה דוחה התנהלותם של כדורגלני ימינו. מצלמות הטלוויזיה חושפות בנקל את ההתחזויות המכוערות, ופתאום הכל נראה לנו כמו סדנת תאטרון, ולא משחק כדורגל. כל נגיעה במותן הופכת לניתוח לב פתוח, כל מגע קל של קצות הצבעות הופך לאגרוף בפרצופו של השחקן. גועל נפש. כשהמצלמה קולטת את השחקן מתחזה, ההרגשה היא שמישהו פה חושב שאנחנו מטומטמים. השופט אולי קנה את ההצגה, אבל אנחנו לא. אנחנו סולדים מהצגות כאלה.

אוהד כדורגל שמח שקבוצתו זוכה בפנדל, אבל הטעם הופך דלוח אחרי שרואים בהילוך החוזר שהשחקן נפל מבלי שמישהו נגע בו. כשאותו שחקן, שרגע קודם היה חשש ממשי לחייו, קם חיש קל ומתחבק עם חבריו, בא להקיא, גם אם הוא שחקן שלנו, בשר מבשרה של קבוצתנו האהובה (אם יש בכלל דבר כזה כיום...). מכירים את זה ששניים מדברים כשראשיהם צמודים זה לזה, ולפתע אחד מהם תופס את פניו, כאילו שפכו לו חומצה לעיניים? כל האירועים השכיחים האלה ממאיסים עלינו, אוהדי הכדורגל, את המשחק. במקום לראות כדורגל שוטף ומהנה, רצון אמיתי לנצח, אנחנו מקבלים חבורה של רמאים, נוכלים שעוצרים את המשחק על כל משב רוח שנוגע בהם, וחושבים איך היריב יחטוף גם פנדל וגם כרטיס צהוב. במקום לכבוש ולרוץ לקהל, הם נופלים ורצים לשופט, מה שהופך את אותם מושאי הערצה למושאי בוז בעיני האדם הסביר. יחד איתם נופל גם הכדורגל, בו ההתחזות הופכת לחזות הכל.

לפעמים עולה הרצון לחבוט באמת בפניו של אותו שחקן מתחזה, או לרסק בעזרת פטיש את ברכו של אותו מגעיל שמתגלגל על הדשא, אבל אנחנו אנשים נאורים. יש הליך יותר פשוט מזה: בסוף כל מחזור כדורגל תתכנס ועדת שופטים, שתצפה באירועים השונים ותחלק כרטיסים אדומים לכל אותם מתחזים. את תוצאות המשחק לא יהיה אפשר לשנות כבר, אבל את הכדורגל כן.

החתירה לאוטופיה במשחק הכדורגל, או ליתר דיוק החתירה לפייר פליי האנגלי, מסתירה לא מעט צביעות כמו לא מעט מוסדות המפארים את ההיסטוריה של הממלכה המאוחדת. הכדורגל, כמו כל דבר בחיים, סובל מאי שיוויון בסיסי. תמיד קבוצה אחת עשירה יותר מהשנייה, בריאה יותר, מנוסה יותר, נתמכת בקהל רב יותר ושופט שחביב יותר אליה. גם כאשר שיחקנו כדורגל בשכונה, לא היה שיוויון באמת. תמיד אחת הקבוצות נהנתה מיתרון בסיסי, בדומה ללא מעט מכשולים בחיים בהם נתקלים אנשים הסובלים מתנאי פתיחה נחותים. אחת הדרכים להפר את חוסר השוויון המעוות הזה היא על ידי תחמנות, ערמומיות, ניצול פרצה בחוק ששואף תמיד להנציח את הסדר הקיים. הסדר שעושה חסד עם החזקים, העשירים ומנציח את עליונתם. וזה כבר מזכיר הרבה דברים מההיסטוריה של הממלכה המאוחדת.

התחמנות היא כלי. כלי לחלשים לשנות את מעמדם ולהפר את העוול שנגרם להם. כל עוד היא לא מופנית כלפי חלשים כמוהם, אני יכול לחיות איתה בלא מעט מקרים בשלום רב. יתרה מזאת, הרמאות היא גם כלי עבור האמנות. היא עוזרת ליצירה לצאת לפעמים מחוץ לקופסה, היא בודקת את המציאות, את ההגיון ואת מה שביניהם. בלעדיה, עולמנו יהיה אפור מדי, צפוי מדי, תחום מדי. כמו הפעלת כוח שנראית לרוב בלתי מקובלת וכמו בכל הכלים שהטבע הטביע בנו, צריך לדעת להשתמש בהם במידה הנכונה והראויה. ככה גם כאשר אנחנו מבלפים. ככה גם כאשר אנחנו מבלפים בכדורגל.

לכן, יהיה זה צבוע לקפוץ ולהכתים את הצוללנים. כדורגל הוא משחק של תחבולות, והתחזות היא סוג של תחבולה. השאלה המרכזית שיש לשאול בעניין היא לא התחזות בעד או נגד, אלא התחזות כמטרה או כאמצעי. ברגע שהתחזות היא אמצעי, היא לגיטימית. שחקן נתקל ברגל יריבה ומבצע נפילה תיאטרלית? מקובל. יש כל כך הרבה מקרים גבוליים במשחק הכדורגל, מגע שאפשר לפרש אותו לכל מיני כיוונים, סיטואציות שגאונים אמיתיים יודעים לנצל לטובתם. מסי, תאהבו את זה או לא, הוא מתחזה. לא תוקיעו אותו, נכון?

הבעיה האמיתית היא עם אלו שהופכים את ההתחזות למטרה, ובאופן מאוד לא מקרי רבים מהם נמצאים כאן אצלנו, בליגת העל. כל מיני שחקנים שבמקום לחפש את השער, מחפשים את הנפילה. כל מיני לוזרים שבמקום להכריע את המשחק בעצמם, הם רוצים שהשופט יכריע אותו. הנפילה היתה המטרה הראשונית שלהם, למרות שהם יכלו להגיע ליעד בדרכים יותר ספורטיביות. אותם ואותם בלבד יש להוקיע, ולהפריד אותם משאר המתחזים. כי מי שלא עושה זאת וצועק חמס בכל הזדמנות, הוא מתחזה בעצמו.