פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פ...ינג אריזונה

        "עשר של שבוע": שום דבר לא יגרום לגרייזס להאמין שאריזונה אכן בסופרבול, אבל הוא כן מרחם על מקנאב ומשתאה מטרוי פולמאלו

        1. פאקינג אריזונה. בשתי המילים הללו אפשר לסכם את הפלייאוף הזה מבחינתי. אם היה לי פחות מקום, פשוט הייתי רושם פאקינג אריזונה עשר פעמים וסוגר עניין, עד כדי כך העליה של אריזונה מדהימה לטעמי. זה לא רק שמדובר במועדון הלוזרי ביותר בספורט האמריקאי שמגיע לראשונה בהיסטוריה שלו לסופרבול – זה היה עתיד לקרות במוקדם או במאוחר – אלא הדרך שבה זה נעשה. אותם קרדינלס שניצחו תשעה משחקים בקושי בעונה הסדירה (שישה מתוכם מול ה-NFC מערב החלש) וחטפו תבוסות מכמעט כל יריבה רצינית, כולל 56 נקודות מהג'טס, 48 מהאיגלס ו-47 מהפטריוטס, הפכו לקבוצה שונה לגמרי בפלייאוף, כזאת שאין שום קשר בינה לבין אריזונה אותה ראינו בעונה הסדירה. במידה רבה, התחושה ביום שאחרי היא שהיית יכול לשלוף שמות של שתי קבוצות מתוך כובע ולחזות את העולות לסופרבול באותה מידה כמו כל מומחה אחר. איך אמר לי רוזנטל אתמול – אם היית נותן לדטרויט לשחק בפלייאוף, גם היא היתה יכולה להגיע לסופרבול. או בקיצור – פאקינג אריזונה.

        2. ושלא ישתמע מהאמור לעיל שאריזונה היא קבוצה לא ראויה חלילה או שהיא לא השיגה את המקום שלה בסופרבול בזכות. לא מדובר בהצגה רגעית, אלא בשלושה שבועות רצופים שאריזונה משחקת את הפוטבול הכי טוב ב-NFC, ובניגוד לעונה הרגילה, שם יכלו להציג רק התקפה טובה, הרי בפלייאוף גם ההגנה הופיעה למשחקים ואפילו משחק הריצה הגיח לבקר. בכלל, למרות שהמאצ'אפ בסופרבול נראה מעט לא סקסי כרגע, הרי שהסיפור של אריזונה הוא בלא ספק "פיל-גוד סטורי" אמיתי ולא רק בגלל ההיסטוריה שלהם. זה קורט וורנר שפתאום גילה את מעיין הנעורים ונראה כמו הוורנר של סנט לואיס לפני 10 שנים. זה לארי פיצג'ראלד האליל שכבר עכשיו שבר את שיאי היארדים להופעת פלייאוף ושעשה צחוק מכל אחת מההגנות שניסו לשמור אותו. וכמובן שזה גם אוהדי הקרדינלס שנאלצו לסבול שנים על שנים של מרורים ולעג ונמצאים מרחק משחק אחד מהארץ המובטחת.

        3. בצד של פילדלפיה, שוב הצליח מקנאב, באופן שנראה בדיעבד כמעט בלתי נמנע, לסיים את הפלייאוף, שוב, כגיבור הטרגי. שוב הוא הגיע עד הבאר ושוב הוא בעט בדלי בדרייב האחרון כדי לראות את חלום הסופרבול מתפוגג לו. שוב. קשה שלא לרחם על מקנאב, בהחלט אחד מהשחקנים הכי סימפטיים בליגה וגם ק"ב לא רע בכלל, אבל גם כזה שאי אפשר שלא לתהות האם לא פשוט חסר לו האלמנט הזה, הקילר אינסטיקנט, שיאפשר לו להפוך לאלוף. הרי הכדור היה בידיים שלו לדרייב אחד אחרון עם הזדמנות לפחות להשוות את המשחק – ושוב, כמו באותו סופרבול ב-2005, הוא נכשל. די ברור כרגע שמקנאב והאיגלס עומדים באוף סיזן הזה בצומת דרכים מרכזית בדרך המשותפת של השניים, שבה על הנהלת פילדלפיה להחליט האם היא באמת מאמינה שמקנאב אכן יוכל להוביל את הקבוצה הזאת אי פעם לאליפות. אחרי המשחק של יום ראשון קשה להשתחרר מההרגשה שהתשובה לשאלה הזאת היא כנראה שלילית.

        4. למזלנו, יש לנו בצד השני של הסופרבול את פיטסבורג, כדי להשיב לנו מעט מהאמון במערכת. בפלייאוף מהסוג הזה היה טיפוסי שקבוצה כמו הרייבנס, שדורגה שישית ופתחה עם ק"ב רוקי ומאמן רוקי על הקווים תעפיל לסופרבול, אבל לסטילרס, קבוצה שלא משאירה שום דבר ליד המזל, היו תוכניות אחרות. במשחק שבו שתי ההגנות היו (לפחות על הנייר) שוות ביכולתן, היה ברור שההבדל בין הקבוצות יהיה באיכות ההתקפה, ופה עמד היתרון הברור לצידם של השחורים-צהובים. היתרון התבטא בעיקר בהבדלים העצומים בין הקוורטרבקים, כשג'ו פלאקו נראה כל גרם של הרוקי שהוא, בעוד ביג בן אולי לא הבריק אבל היה קר רוח כהרגלו גם תחת לחץ ובעיקר נמנע מלעשות טעויות. לעומת אפס איבודי כדור של רותלסברגר מסר פלאקו שלושה אינטרספשנס, אחד מהם אף הוחזר לט"ד שגמר את המשחק, ולמעשה היה עוד פחות טוב ממה שהתוצאה מרמזת.

        5. עוד הבדל התקפי בין הקבוצות שבא לידי ביטוי בגמר היה איכות ניהול המשחק. קשה לבוא בטענות למאמן שבשנתו הראשונה לקח את הקבוצה שלו לגמר החטיבה ובהחלט ניתן לו להנות מהספק לגבי טעויות הרוקי שלו, כדוגמת הצ'אלנג' השני המיותר. מה שכן, קשה שלא להרגיש טעם קל של החמצה ממשחק שהיה יכול להפוך לקלאסיקה אמיתית אבל בגלל שמרנות התקפית, במיוחד מצידם של הרייבנס, היה מעט משמים. מקבוצה עם יחסית מעט כישרון בצד ההתקפי היית מצפה ליותר גיוון ויצירתיות אבל במקום זאת מאמני בולטימור העדיפו להריץ את הכדור דרך האמצע שוב ושוב וכשזה לא הצליח (בכל דרייב, פחות או יותר) הם ניסו מסירות לטווחים ארוכים, שבמזג האוויר ששרר בפיטסבורג מול הגנת המסירה הטובה בליגה, היו כמעט חסרות סיכוי.

        טרנדים דינם ליפול

        6. ואי אפשר בלי להקדיש אייטם אחד לאיש השבוע לטעמי, הלא הוא טרוי פולמאלו. במשך כל השבוע פמפמה לנו התקשורת את קרב הסייפטיס המדובר בינו לבין אד ריד, אבל בסופו של דבר קיבלנו הופעה במעמד צד אחד בלבד, כשבעוד הסטילרס משכילים למצוא דרכים להעלים את ריד, הרי שפולמאלו נראה היה כאילו נמצא בכל מקום על המגרש. אם היה מהלך שייצג כמה פולמאלו חשוב להגנת פיטסבורג, זו לאו דווקא החטיפה לט"ד שסגרה את המשחק הלכה למעשה, אלא דווקא הדאון רביעי הקצר במחצית הראשונה שבו פלאקו ניסה לעשות ק"ב סניק ופולמאלו זינק ונתלה לו על הצוואר כמו חיה מורעבת, ומנע ממנו כל סיכוי לפירסט דאון. איזה שחקן.

        7. ואולי זאת קצת היתה הבעיה בפלייאוף הזה, כולם נורא סימפטיים. אפילו ריי לואיס, שפעם היה סדין אדום בפנים של הרבה אוהדים, הפך להיות היום יקיר הקהל בזכות התשוקה שלו למשחק. אם אתה אוהד את אחת הקבוצות אז שפר עליך מזלך, אבל אם לא אתה לפחות מקווה שתהיה לך איזה קבוצה לשנוא, שתיתן לך סיבה לעודד. אבל איך מעודדים נגד כאלה קבוצות, כל אחת יותר אנדרדוג מהשניה, כל אחת עם שחקנים יותר סימפטיים מהכלבלב של השכן?

        8. אז עכשיו יש לנו עוד שבועיים עד לסופרבול, שבועיים שבהם ינותחו המצ'אפים לעייפה, ובהם כל זווית תקבל חשיפה כפולה ומשולשת (אין איזה שחקן שמגיע מטמפה?), אבל כבר עכשיו נראה ברור שהסטילרס מגיעים כפייבוריטים הברורים ולא נראה שלאריזונה יש איזושהי בעיה עם זה. נהוג לומר שהתקפות מנצחות משחקים אבל הגנות מביאות אליפויות, קשה למצוא מקרה בוחן יותר מתאים לזה מהמשחק בטמפה בראשון לפברואר.

        9. לא פחות מתשעה מאמנים חדשים הולכים להיות בשנה הבאה (יותר מרבע מהמאמנים בליגה) ותאמינו או לא, היד עוד נטויה, כשגם האיגלס וקנזס סיטי עשויים להיות בשוק המאמנים בקרוב. בולטת במיוחד העובדה שכמעט כל אחת מהקבוצות שכבר לקחה מאמן (למעט הבראונס, אבל הם לא דוגמא לכלום), העדיפה לבחור מתאם צעיר וחסר ניסיון כמאמן ראשי על פני שועלים ותיקים ובעלי ניסיון. TMQ נוהג להגיד שהליגה הזאת היא ליגת קופיקאט, וגם בטרנד המאמנים היא לא שונה כשרבות מהקבוצות רואות את ההצלחה של בולטימור, מיאמי ואטלנטה, עם מאמנים לא מנוסים ומקווים לשכפל את אותה הצלחה. הבעיה עם טרנדים, כמו שיודע כל מי שמתעסק בבורסה, היא שברגע שכולם הולכים עם הטרנד, זה בדיוק הזמן למכור.

        10. בטח גם אתם חשבתם:

        - שחייב להיות מקום שאפשר להשיג בו את המעיל של מייק טומלין

        - שהשחקן של אריזונה שהתרוצץ עם הכדור בסוף המשחק הצליח לעשות לאוהדי הקרדינלס יותר התקפי לב מאלי אוחנה באותו משחק בסידני.

        - שאלוהים ישמור, איזה שחקן לארי פיצג'ראלד

        - שלא ממש "ג'ו קול", הא?

        - שכמה אידיוט צריך להיות אנקואן בולדין כדי להחריב ערב קסום של עליה לסופרבול עם ויכוח מטופש.

        - שוויליס מגאהי הרוויח את השכר השנתי שלו – ויותר – ברגע אחד.

        - שאיך מסתדרים עכשיו עם יום ראשון שלם בלי פוטבול.