כדור השתקה

גברים הם ציידים, נשים הן מלקטות. הם מבקיעים, אנחנו שוכבות על הגב. הם אוהבים כדורגל ואנחנו אוהבות שחייה צורנית - בנים אוהבים את החלוקה המגדרית המאוד ברורה הזו. יש דברים שהם לעולם לא יבינו, כמו למשל, איך זה להביא ילד לעולם, ועל אי ההבנה הזו אנחנו משלמות ביוקר. היא גורמת להם לשמור בקנאות משהו רק לעצמם, הם לעולם לא יידעו איך זה ללדת, ואנחנו לא נדע לעולם איך זה מרגיש כשהקבוצה שלך יורדת ליגה. לנו יש מחזור, להם יש את הליגה האנגלית.

מגרש הכדורגל של הגברים הוא טריטוריה עליה הם נהנים לשמור בקנאות. גברים שונאים כשאנחנו נכנסות לעשות להם סדר באשכים, אלא אם כן מדובר בפוזיציות מאוד מסוימות. הם לא אוהבים שפולשים להם לטריטוריה, הם חייבים משהו משלהם, שזרה לא תבין זאת. הם מעדיפים שבמהלך משחק כדורגל החברה שלהם תחצה בטעות את הסלון ותפטיר ביובש אי הבנה לחלל האוויר: מי אלה 22 הבבונים שרודפים אחרי כדור (זה 20, מטומטמת), למה הפרשן ההוא עם הפוני הלבן והמשקפיים הענקיים לא מסתכל על עצמו במראה לפעמים ואיך זה שדיוויד בקהאם לובש אדום, זה בכלל לא מתאים לתספורת החדשה שלו.

הם מבסוטים שרק הם מבינים בתחום הזה. אין לנו מילה, אי אפשר להטיל וטו, כי זה משהו שמבנה המוח הנשי לא יכול להבין. המידע הטקטי המסובך על העצירות של דודו אוואט לא עובר את מחסום האסטרוגן. גברים ששונאים בנות שאוהבות כדורגל מרגישים מאוימים. הם באמת מתנהגים כמו ילד קטן שאימא שלו באה לחטוף לו את הכדור. זה מתחיל בחשדנות (למה היא רוצה לראות איתי משחק? מה היא רוצה ממני?) ונמשך בתחושה אימה שאתן עומדות לשלול מהם את אחוות הגברים, הבירות והגרעפצים. תיקחו להם את הכדורגל ויישאר להם רק הבוץ של המילואים, השתנה בעמידה ולגדל שיער על הפנים. לא כיף.

ואולי כל הספקולציות האלה שהמצאתי כאן לעצמי, במטרה להבין את נפתולי המוח הגברי ולמה הוא מוטרד מהצירוף של נשים וכדורגל (אלא אם כן הן כוסיות), נידונו מראש לכישלון, שהרי המוח הגברי הוא די סתום ופשוט לפענוח. אולי פשוט הם מ-פ-ח-ד-י-ם. מפחדים שנגלה שמאחורי הכדורגל אין הרבה, הכל אוויר, אין טקטיקה, אין מחשבה, רק קללות ורגליים חזקות שמחוברות לשפה עילגת. אולי המגרש הוא המקום היחידי שבו הם יכולים להפגין היסטריה מהסוג ששמור רק לנשים. גברים יכולים להיכנס לפאניקה שכוללת צווחות, קללות, ויברציות בכל הגוף ודפיקות לב מהירות ממשחק כדורגל. פה זה חוקי לאבד שליטה, מבלי להיראות פתטיים. 90 דק' של תהילה, שמאפשרות להם לחזור לאינסטינקטים החייתים ולפעמים גם לבכות כמו ילדה.

אז נכון, את האמוציות על זה שהפועל הפסידה, אני אולי לא ממש יכולה לפתח וגם תחושת סלידה אמיתית מאוהדי בית"ר היא לא משהו שמעניין אותי. בשביל אלה אולי צריך להיות בן לאבא שלוקח אותך מגיל 3 איתו למגרש. אבל ממילא את כל אלה אתם יכולים לשמור לעצמכם, כי כדורגל ישראלי זה בין כה דבר מסריח. אבל את הנעת הכדור של מסי ורגלי האיילה (כן, איילה) של הנרי, אני לוקחת. ובכלל אני מעדיפה לשמור את כל ברסה לעצמי. ימותו הקנאים (וכן, אם תהיתם עד עכשיו, אני יודעת מה זה נבדל פאסיבי!).