כל כך מתאים לנו, הגברים הישראלים, לרצות לשמור את הכדורגל רק לעצמנו. בלי שותפים. רק אנחנו והביצים המגרדות שלנו. ואם מישהי כבר מגיעה ליציע (שספק אם יש בו שירותים נפרדים לנשים), היא ישר מקבלת אחת משתי הכותרות: או כוסית או כונפה. אין באמצע.
אנחנו גזע נחות. אנחנו מזרח תיכון שהתקבל לאופ"א בגלל שהערבים לא רצו אותנו. בכל הזדמנות אנחנו נעלה על מטוס כדי לראות איך עושים את זה נכון. ותמיד נחזור עם שלוש מסקנות:
"אחי, איזה כדורגל"
"אחי, איזה אצטדיון"
"אחי, אתה לא מאמין כמה בחורות היו במשחק. אפילו סבתות!"
כל אחד מאיתנו חושב שהוא מינימום גווארדיולה, אבל אנחנו מקסימום אוהדי כדורגל. בסופו של דבר אנחנו קופים שאוהבים את הקבוצה שלנו ושונאים את כל השאר. אז למה ל"כוסיות" ול"כונפות" אסור להשתתף בחגיגה הזאת? אתם אומרים שלראות כדורגל עם בחורה זה סיוט. אני רוצה לראות שמישהו מכם היה אומר לא למירי נבו. אתם אומרים שהן לא באמת מבינות בכדורגל ורק עושות את עצמן. לי יש את אותה הבעיה גם עם גברים. שגיא כהן למשל.
אם יש כבר בחורה בסביבה שמוכנה ומתעניינת בתחביב האהוב עליכם, חבקו אותה. אל תדאגו, זה לא שכולן יתחילו להגיע לבלומפילד כבר בשבת הקרובה. רובן אפילו יעדיפו להמשיך ולבלות עם החברות. אבל בעוד 10 שנים, כשתרצו לראות את הסופר-קלאסיקו, יהיה סיכוי גדול יותר שהן לא יזמינו חברים לארוחת ערב.
גילוי נאות: אני אוהד כדורגל שרוף ויש לי חברה שאוהבת כדורגל. היא אוהבת לראות משחקים של ליגת האלופות, ליגה אנגלית (צ'לסי) וליגה ספרדית (ברצלונה). מונדיאל ויורו זה ברור. היא לא מסוגלת לשבת ולראות משחק בליגת העל הישראלית. היא לא מסוגלת להבין איך אני בכלל רואה את הזוועה הזאת.
כנראה שהיא מבינה בכדורגל יותר ממני.
לא אמרתם אירופה?
יהורם דילמאני
12.1.2009 / 15:41