חדל קשקשת ברשת

להלן המפרט הטכני של הניו יורק ניקס: שתי אליפויות (האחרונה ב-1973), ביקור אחרון בפלייאוף בשנת 2004 (שהסתיים בסוויפ בסיבוב הראשון), סגל שהשחקן הכי אטרקטיבי בו הוא אל הרינגטון, תקרת שכר סתומה יותר משירותים ציבוריים בתחנת דלק במכסיקו, אפס ציפיות לעונה הנוכחית, אפס ציפיות לעונה הבאה, אפס רוקיס רלוונטיים, ואחד אלוהינו העונה לשם מייק ד'אנטוני. ללא ספק – החלום הרטוב של כל איש תקשורת, במידה והוא כותב במקומון של קיבוץ נצר סירני.

ובכל זאת, אנו נאלצים להמשיך ולשמוע בהרחבה על כל פיפס זניח שמתחולל בחדר ההלבשה במדיסון סקוור גארדן. טים תומאס שרט את המרפק? כותרת. ווילסון צ'נדלר הוסיף עדשים ירוקות לתפריט שלו? כתבת שער. לברון עבר בטעות עם האוטו 50 ק"מ מהעיר בגלל שפספס את היציאה הנכונה מהאוטוסטרדה? מוסף חגיגי ומיוחד בניו יורק טיימס. ואני שואל אתכם – כמה אפשר? הקבוצה הזאת לא אמורה לעניין אף אחד יותר מנמושות זניחות אחרות כמו שרלוט או מילווקי, וההבדל היחידי ביניהן הוא שבתפוח הגדול יש עשרות עיתונים גדולים עם כתבי ספורט רבים מספו, ואלה צריכים לפרנס את עצמם. מילא בתקופת איזייה, כשלכל הסיפור היה לפחות איזה ערך קומי, אבל עכשיו? רבאק, אפילו אדי קרי כבר לא שמן כמו פעם.

לכאורה אלן אייברסון וטרייסי מקגריידי הם הפכים גמורים. הראשון הוא אחד השחקנים הקשוחים שידעה הליגה, אחד שמסוגל ליפול על הראש מגובה שני מטר ולקום בלי למצמץ, ואילו השני הוא איש דכאוני ולוזר מקצועי שמתקשה לקום מהמיטה בבוקר מבלי להיפצע. אבל למעשה מדובר כאן בשני שחקנים שהם שני צדדים של אותו המטבע – שחקנים סופר כשרוניים עם קריירה מוחמצת שאי אפשר לבנות סביבם קבוצות, ובעיקר שני שחקנים שמדברים עליהם הרבה הרבה יותר מדי. אייברסון של דטרויט הוא כבר לא הגו טו גאי האוטומטי של הקבוצה, ואילו ביוסטון ניתן לסמן לפחות שני שחקנים שחשיבותם לקבוצה עולה על זו של טימאק, ולמרות זאת כותרות כמו "אייברסון שוב נזרק מהאימון לאחר שירה באפסנאי" או "מקגריידי צפוי להחמיץ שבועיים בעקבות בדיקת דם" ממשיכות לככב בכל שני וחמישי, כאילו עיתונאי הספורט מסרבים להפנים שאנחנו כבר מזמן לא בשנת 2001. זה הרגע להבין שעברו כבר כמה שנים טובות מאז הימים היפים של טרייסי ואלן, להפסיק לטחון את העבר, ולהתחיל לכתוב על שחקנים טובים ורלוונטיים בהרבה כמו דני גריינג'ר, ברנדון רוי, או ג'ו ג'ונסון.

כן, אנחנו יודעים שבקיץ 2010 ישתחררו לשוק מליון וחצי כוכבי ענק שיחפשו לעצמם בית חם ואוהב, ועל הדרך ישנו לחלוטין את יחסי הכוחות בליגה. וכן, אנחנו יודעים שבעוד שנה וחצי יחתום לברון על חוזים בניו יורק, ניו ג'רזי ודטרויט ויקח את שלושתן במקביל לאליפות (וכן, אנחנו יודעים שהוא אשכרה מסוגל לעשות את זה). אבל בפעם הבאה שאני רואה את המספר 2010 על המסך שלי, כדאי מאד שהוא יופיע בתוך המשפט "המשיח הודיע: ב-2010 אני קופץ לביקור, תכינו לי שני צימרים" כי אחרת באמת שנמאס לי לשמוע על זה. כבר בערך שנתיים שכל הקבוצות מפרקות את עצמן לדעת, שולחות שחקנים תמורת גופות, וגופות תמורת קוואמים, וכל זה בשביל הסיכוי הדל שלברון, בוש, או וויד יחתמו שם. קבוצות שבימים כתיקונם עושות הכל כדי להתחזק קצת ולעלות לפלייאוף מוותרות בהינף עט על השנתיים הקרובות, כאילו הודיע דייויד שטרן שעקב המיתון תוחלף צלחת האליפות בצלחת חומוס ובטפיחה על השכם. אז באמת שלא נעים לי להרוס לכם, אבל הנסיון מלמד שהסיכוי שיותר משחקן אחד משמעותי יחליף קבוצה ב-2010 הוא די קטן, ומרבית הקבוצות האלה עתידות להתעורר ולגלות שהן נשארו עם סגל שכולל את דזמונד מייסון.

אוקיי, אז אחרי שקיץ 2010 יסתיים, לברון יחתום בניקס, ובדטרויט, יהיה שלום עולמי, החייזרים ינחתו ולברון יגרש אותם - נישאר עם פורטלנד. הו פורטלנד פורטלנד, בה אודן יהפוך לדאנקן, אלדריג' יהפוך לאודן, פרננדז יהפוך לג'ינובילי, לפרנץ יהפוך לחוזה גמור, רוי ינהיג, ואולי אפילו לברון יחתום. האליפות, חברים, סגורה עד שנת 2021, וגם זה רק בגלל שרוי קצת נוטה לפציעות. וברצינות עכשיו – פורטלנד היא אחלה קבוצה, אין ספק, היא נבנתה מצוין, והיא בהחלט עשויה להפוך לקונטנדרית מתישהו בעוד שנתיים או שלוש. אבל כמה אפשר לכתוב על זה, בשם אלוהים? אני לא חושב שעבר שבוע מאז תחילת העונה שבו לא נתקלתי לפחות בכתבה אחת על הניהול המבריק של קווין פריצ'ארד. דחילק, אפילו לפריצ'ארד נמאס לקרוא על הניהול המבריק שלו עצמו, בטח ובטח כשהוא נאלץ להיתקל בפרצופו המיוסר של גרג אודן מדי יום בחדר ההלבשה ולסנן "סם בואי" בשפתיים קמוצות. אז בואו ניתן לילדים עדו כמה זמן להתבגר בשקט, ובינתיים נמצא משהו קצת יותר רלוונטי להתעסק בו. 2010 anyone ?

זה קורה בערך פעם בשבועיים-שלושה. אני יושב לי לתומי בעבודה, מנסה להתפרנס קצת (מה לעשות, משכורת העתק שאני מקבל מוואלה! לא מכסה את אורח חיי ההדוניסטי), כשלפתע מגיע טלפון בהול מהעורך: "עומר, שמעת? ביום שישי בוסטון משחקת נגד הלייקרס וקליבלנד מזמינה נגד המנצחת! חייבים לכתוב על זה, אז תחשוב על משהו מעניין להגיד". אז זה המקום להתוודות בפניכם – אין משהו מעניין להגיד, מהסיבה הפשוטה שהעונה הסדירה ב-NBA היא כל כך ארוכה, שההשפעה של משחק אחד היא אפסית.

אז נכון, סביר להניח שאצפה במשחק בין הלייקרס לקליבלנד בהנאה צרופה, אבל אפילו אני לא מספיק היסטרי כדי לחשוב שהמשחק הזה הולך לשנות משהו למישהו, כי אם נודה על האמת, הסיבה היחידה שבגללה בכלל קיימת עונה סדירה ב-NBA זה כדי שנוכל לשחק פנטזי וכדי ששטרן יוכל להרוויח כסף. אפילו הקבוצות עצמן לא מתייחסות למשחקים האלה במלוא הרצינות ומרשות לעצמן לתת מנוחה לשחקנים בשביל המשחק נגד אוקלהומה סיטי למחרת. אז מר עורך, אם אתה קורא אותי עכשיו – את הניתוחים הרציניים בוא נשאיר לפלייאוף. ובכלל, אין איזה כתבה על פורטלנד שביקשת ממני למחר?

מערכת היחסים בין הכתב לבין הטוקבקיסט אינה שוויונית. בעוד הכתב מקבל את הבמה לשטוח את אלף מילותיו תחת שמו המלא, הרי שהטוקבקיסט נאלץ להסתפק בתגובה קצרה ואנונימית אשר, במרבית המקרים, רק אנשים בודדים קוראים אותה. הגיע הזמן לתקן את העוול.

את הפינה יחנוך הקורא איתן, שבתגובה לכתבה "נחבאו על הכלים" פרסם את הטוקבק הבא:

"דיקמן, שבענו ממך, תזכיר לנו איך הספדת את הספרס בתחילת העונה (סוגרים את הבאסטה, 10/11/08), את העוול הזה עוד לא תיקנת...."

אכן, בתחילת העונה, עקב פגיעה זמנית ביכולותיי הנבואיות, הספדתי את הסן אנטוניו ספרס, וברור לחלוטין מתגובתך, איתן ידידי, שמאז חייך אינם חיים. האמן לי שמאז אותו רגע מר לא עצמתי עין, וייסורי החרטה על מה שעוללתי לך אוכלים אותי מבפנים. מעל במה זו אני מבקש את סליחתך, ומבטיח שאעשה הכל כדי לתקן את אותו עוול מחריד, שאפילו השואה הארמנית מתגמדת לידו. ולכל אלו מביניכם שחושבים שהתנהגותו של איתן קטנונית, יש לי רק שתי מילים לומר – תתביישו לכם.