חשבון פתוח

בשנת 2000 סיימו טנסי טייטאנס סיימו ראשונים ב-AFC וקיבלו שבוע חופש, שאחריו הם אירחו את בולטימור רייבנס. העורבים הגיעו לנשוויל, ובמשחק הגנתי וקשוח של שתי הקבוצות בולטימור ניצחה, בזכות שני טאצ'דאונים שבאו כתוצאה מהחזרת בעיטה ומחטיפה. משם בולטימור המשיכה לזכייה בסופרבול. ואגב, הקוורטרבק שבולטימור ניצחה בגמר היה קרי קולינס.

המשחק ההוא היה השיא ביריבות הגדולה בין שתי הקבוצות שבאותה תקופה עדיין שהו יחד בבית ה-AFC מרכז. שנתיים אחר-כך הליגה הורחבה והקבוצות כבר לא באותו בית, גם אדי ג'ורג' וסטיב מקנייר פרשו, אבל בטנסי לא שכחו את היריבות ואת המשחק ההוא. גם השנה הטייטאנס מגיעים בתור המדורגים ראשונים אחרי עונה של 3:13, ושוב הם מארחים בסיבוב השני את בולטימור שהגיעה מהויילד-קארד. הפעם אין להם כוונה לחזור על הטעויות ההן.

בין הקבוצות ששיחקו בשבוע שעבר בשלב הויילד-קארד, בולטימור הייתה המרשימה ביותר. זה לא רק הניצחון הברור והמוחץ על מיאמי, אלא העובדה שהיא שיחקה פוטבול נכון תוך התגברות על החיסרון הגדול של מאמן רוקי וקוורטרבק רוקי. המהלך שסימל בעייני יותר מכל את בולטימור הייתה החטיפה וההחזרה לטאצד'און של אד ריד. כל המהלך, מהלחץ על פנינגטון דרך האינסטינקטים המעולים של ריד ועד הקבוצה שיוצרת חיץ בשבילו כדי שיוכל להחזיר את הכדור כמה שיותר.

לפני שלוש שנים התהפך המצב בטנסי. מהקבוצה של סטיב מקנייר הקשוח היא עברה להיות הקבוצה של וינס יאנג. ג'ף פישר דווקא לא רצה לקחת את יאנג בדראפט והוא כנראה ידע למה – גיבור מכללות או לא, מדובר בשחקן מוגבל ביותר שקשה לקבוצה להסתמך עליו. במחזור הראשון של העונה הנוכחית הגיעה הישועה. אחרי שיאנג פתח לא מדויק כהרגלו ונחטף כבר במסירה השנייה, הוא נפצע ברגלו וקרי קולינס עלה להחליף אותו. באותו רגע כל העונה של טנסי השתנתה, כי קולינס הוא קודם כל קוורטרבק. אולי לא אחד הטובים, אבל קוורטרבק וותיק שנמצא הרבה בליגה ועבר הרבה מאד, אחד שמתאים הרבה יותר לנהל קבוצה. וזה בדיוק מה שהוא עשה.

מי שלקחו עליהם את המעמסה בטנסי היו צמד הרצים לנדייל וייט והרוקי כריס ג'ונסון, כאשר וייט מתרכז בריצות הקצרות ובגול ליין, בזמן שג'ונסון מפגין יכולת וירטואוזית והופך לרץ העיקרי (החלוקה ביניהם היא בערך 20 ריצות לג'ונסון ועשר לוייט). את כל השאר עשתה ההגנה בראשות אלברט היינסוורת', שמוביל שביעייה קדמית לוחצת מאד, אם כי לא כמו בולטימור.

ביחד הם הצליחו להביא את טנסי למאזן המאד מפתיע של 0:10. איכשהו בנקודה הזאת נראה היה שטנסי מאבדת קצת גובה ונאלצת להסתמך יותר על היד של קולינס, מה שהביא לשני הפסדים לג'טס וליוסטון, אבל מחזור אחד לפני הסיום טנסי הראתה שהיא עדין הקבוצה שאותה צריך לנצח. בלי היינסוורת' וקייל ואן דן בוש הקיצוני ההגנתי הצליחה הגנת הטייטאנס להגיע לבן רות'לסברגר מפיטס בורג ולגרום לו לאיבודים, בדרך לניצחון גדול שהבטיח את המקום הראשון ב-AFC.

שתי הקבוצות מאד דומות בכך שבהתקפה הן מעדיפות לבסס את המשחק על הקרקע, ובהגנה המטרה שלהן היא להגיע לקוורטרבק. ההבדל העיקרי הוא שהחוליה האחורית של טנסי יותר טובה למרות שאין שם אף שחקן ברמה של אד ריד. מצד שני, לבולטימור יש לפחות רסיבר טוב אחד בדמותו של דריק מייסון, בזמן שטנסי מסתמכת בעיקר על מסירות קצרות לטייט אנד סקייפה וקראמפלר ולרץ כריס ג'ונסון. מדי פעם נכנס ג'סטין גייג' לתמונה.

במשחק הקודם בין שתי הקבוצות טנסי לא הצליחה לרוץ בכלל (21 ניסיונות ריצה בסך הכל ל-48 יארד, הרבה מתחת לממוצע). השביעייה הקדמית של בולטימור מתמחה בהגעה מהירה לרץ, גם אם קו ההתקפה איכשהו מצליח לפתוח לו חור לרוץ דרכו. ככה עצרו הליינבקרים את כריס ג'ונסון שוב ושוב. זה הכריח את קולינס למסור יותר, והוא נחטף פעמיים. בולטימור דווקא הצליחה לרוץ מעל 100 יארד ולהתקדם, אבל משחק המסירה היה חלש כשגם פלאקו נחטף פעמיים. שתי הקבוצות היו שמחות לשחזר את המשחק ההוא.

בבולטימור בונים על העובדה שג'ו פלאקו של היום הוא הרבה יותר רגוע ובטוח בעצמו מהאיש ששיחק בסך הכל את משחקו הרביעי בליגה, וכשהיינסוורת' לא בשיא הכושר הם שוב יצליחו לרוץ ולברוח לטנסי. בטנסי, לעומת זאת, זוכרים שקרי קולינס הצליח בדרייב האחרון לעשות את מה שמצפים מקוורטרבק ותיק במצב הזה: שבע מסירות מוצלחות מתוך 11 ל-62 יארד, כולל רצף של ארבע מסירות מוצלחות ופעמיים מסירה מוצלחת בדאון שלישי, וכמובן המסירה בסוף לטאצ'דאון מתוך הרד-זון. אגב, מבין המסירות רק אחת לא היתה לסקייפה או לקראמפלר הטייט אנדים, ועל הנקודה הזו עוד נרחיב.

ההתמודדות של הקוורטרבקים מול ההגנות: בגלל המהירות של ההגנה בבולטימור, הרייבנס מאפשרים את המסירות היותר קצרות לטייט אנד או לראנינג בק שמגיע מאחורה, מתוך ידיעה שהם יעצרו אותם ברוב הפעמים זמן קצר אחרי התפיסה ומתישהו תבוא העצירה של הדרייב. אבל מכיוון שלטנסי אין משחק מסירה אמיתי ואין תופסים שקולינס סומך עליהם באופן קבוע, משחק המסירה מתבסס בדיוק על סקייפה, קראמפלר וג'ונסון. אם בולטימור תיתן לו להשלים את המסירות הקצרות, זה בדיוק מה שקולינס ייקח. בכל פעם שהוא ינסה למסור את הכדור קצת יותר עמוק, יחכה אד ריד, שעקב המחסור ברסיבר רציני שצריך לעזור לשים עליו עין יהיה יחסית פנוי, וזאת מחשבה מאד מפחידה.

מנגד, פלאקו אמנם צבר הרבה ביטחון ויצר קשר טוב עם מייסון, אבל הוא עדיין רוקי ויותר מדי פעמים הוא משחק כמו רוקי - לא מספיק מדויק ומוסר במצבים שאסור למסור. יש לשער שמגן הפינה הצעיר קורטלנד פיניגן ייצמד למייסון, אבל בניגוד לבולטימור, שם בעיקר ריד חוטף, בטנסי כל הרביעייה האחורית יודעת לתפוס. הטייטאנס יקדישו את כל מה שהיינסוורת' יכול לתת כדי לעצור את הריצה של בולטימור ולשים את הכדור כמה שיותר בידיים של פלאקו, מתוך ידיעה ברורה שגם אם הוא יצליח בחלק מהמשחק, הוא יעשה את הטעויות.

הפציעות של טנסי: שתי הפציעות המדוברות הן של אלברט היינסוורת' וקייל ואן דן בוש, אבל הפציעה הכי משמעותית היא של הסנטר קווין מאוויי. ואן דן בוש אמור להיות כשיר בכמעט מאת האחוזים והיינסוורת' צפוי לשחק בערך בחמישים אחוז מהסנאפים. זה צריך להספיק להם כדי להגיע לפלאקו, כי כאמור החוליה האחורית שלהם יציבה מאד ותוכל לעצור את מייסון. על הקרקע יהיה הרבה יותר קשה, אבל המחליפים שלהם הראו נגד פיטסבורג שהם יודעים לשחק ברמה גבוהה ולעצור את הריצה כשצריך. הבעיה הגדולה תהיה אם הם ייאלצו לשחק בלי מאוויי, שכרגע בספק מאד גדול למשחק. קולינס הוא לא קוורטרבק מובילי בכלל, ולכן אם הפוקט מסביבו יקרוס הוא בבעיה גדולה, בדיוק כמו צ'אד פנינגטון בשבוע שעבר. קו ההתקפה של טנסי עשה השנה עבודה מצויינת בהגנה על קולינס ונתן לו זמן לזרוק, כולל במשחק בתחילת העונה מול בולטימור, אבל בלי השחקן השני הכי חשוב בקו ההתקפה אחרי התאקל השמאלי רוס, טנסי תתקשה לפתוח חורים לריצה ותתקשה לשמור על הפוקט מסביב לקולינס.

הראש אומר שטנסי תנצח. ג'ף פישר הוא מאמן הרבה יותר טוב מהארבו הרוקי, והוא לא חוזר על טעויות. טנסי לא תגלה שוב חולשה במשחק הריצה עם 21 גיחות ל-44 יארד גם בלי מאוויי, וזה ייתן לקולינס מרווח נשימה. בנוסף, טנסי אמנם נחה במחזור האחרון ועכשיו בשבוע החופש, אבל בשבועיים שלפני כן היא שיחקה משחק מאד פיזי מול פיטסבורג, משחק שבו שתי הקבוצות נתנו את הכל, וטנסי יצאה עם ניצחון גדול. החופש הזה נתן לשחקני ההגנה לנוח כמו שצריך ולמרות שהכרטיס לפלייאוף היה מובטח כבר מתחילת דצמבר, הם לא יעלו חלודים.

מנגד, לבולטימור לא היה זמן לנוח כל העונה. עקב הוריקן אייק, החופש שלה היה במחזור השני, ועד המחזור האחרון היא הייתה צריכה לשחק חזק. השבוע היא במשחק אלימינציה שלישי ברציפות ומשחק שלישי מתוך ארבעה בחוץ. אמנם מדובר בקבוצה קשוחה שמגיעה עם המון מומנטום וביטחון עצמי, אבל העומס והלחץ הם עצומים. בנוסף, רק פעם אחת בהיסטוריה ניצחה מדורגת 6 את המדורגת 1, ומעולם לא ניצח קוורטרבק רוקי שני משחקי פלייאוף בחוץ, בטח לא מול הגנה ברמה של טנסי.

אבל הלב אומר בולטימור. בעונה שעברה הרגשתי שמשהו בניו יורק ג'איינטס מתחבר, השנה כשראיתי את בולטימור מול מיאמי היה לי ברור שמדובר בקבוצה שיכולה וצריכה ללכת כל הדרך, למרות ובגלל כל מה שהיא עברה. את ריי לואיס אני לעולם לא אוהד, אבל ההגנה של הקבוצה שלו היא משהו מיוחד, ואני אחזיק להם אצבעות. ניצחון לבולטימור.