צהוב-כחול-לבן

אין הרבה דברים מאוסים בעיני מאשר עירוב של אירועי ספורט עם מפגנים לאומניים-פטריוטיים דביקים. האמריקאים המציאו את השילוב הזה, שמעון מזרחי ומכבי תל אביב שכללו והביאו אותו לכדי שלמות. עבורם זהו לחם חוק. יש דברים שכבר הספקנו להתרגל אליהם; שירת ההמנון הכאילו-ספונטנית לפני כל משחק יורוליג, למשל, שבדרך כלל גם זוכה להתעלמות מחלק ניכר מיושבי ההיכל. אולם אתמול (חמישי), כאשר קמו האוהדים שניות לפני הטיפ-אוף והחלו במלאכתם, סחפה השירה גם את אחרוני הציניקנים.

אפשר להבין את זה. אנשים נוטים להתלכד ברגעים קשים, והרי מצויים אנו בשיאו של כתיבת פרק מדמם נוסף בספר דברי ימי מדינת היהודים. בחיי, במבט מן הצד זה אפילו היה מרגש. אם היה מסתיים המפגן הפטריוטי בכך, דיינו; אלא שבמקום לקבל מנה עיקרית של כדורסל משובח עם קורטוב גאווה לאומית לקינוח, קיבלנו ערב גדוש בתכנים שלא היו מביישים אירוע של הסוכנות היהודית. משחק הכדורסל, כך היה נדמה בהתחלה, רק היווה תירוץ. עבור מזרחי, זו וודאי הייתה הפלטפורמה המושלמת, בתזמון המושלם, לקרב מחדש את מכבי אל העם. הקבוצה שספגה בשנים האחרונות אינספור מהלומות תדמיתיות, לשמחתם של ראשיה, שריה ויועציה, יכולה הייתה להתרפק מחדש בזרועותיו החמימות של הקונצנזוס.

וזה היה לא סתם מפגן פטריוטי; היה זה מפגן פטריוטי טיפוסי למדינת מכבי. מדינה שצבועה בצבעים ברורים של שחור ולבן, שבה הגבולות הם ברורים ולעולם אינם מיטשטשים. מדינה בה יש טובים ורעים וכל ילד יכול להבדיל ביניהם. ניקולה וויצ'יץ', מיקירי האומה לשעבר, זכה במהלך הצגת השחקנים למחיאות כפיים סוערות; יותם הלפרין, לעומתו, מי שגדל במועדון ושירת אותו נאמנה עד שערק הקיץ לחבילות המזומנים של אולימפיאקוס, שוב ספג צרור שריקות בוז. ישראלי? יהודי? בן בית? הימים טרופים אומנם, אך חוקיה של מדינת מכבי מתעלים על כל שיקול אחר, גם על עניין שולי כמו לאום או מוצא. בעברית קוראים לזה צביעות.

מכל מקום, המפגן הצהוב-כחול-לבן החל עוד בחימום. שער 11 התמלא מוקדם מהרגיל, גדוש בדגלי ישראל. הכרוז ביקש מהאוהדים "לקבל במחיאות כפיים את הקבוצה האורחת, שהגיעה גם בימים כאלו לשחק כאן". כאילו שאנשי אולימפיאקוס עשו זאת מחיבת ישראל ולא מחשש להפסד טכני, שהיה מדרדר אותם למקום השלישי בבית א' ופוגע אנושות בסיכוייהם בהמשך. בחלון הצר שבין סיום טקס הצגת השחקנים לפתיחת המשחק, הספיקו האוהדים לחמם את עצמם בקריאות "אל-אל ישראל" קצובות, ולאחר ההמנון ניגנה להקת כלי הנשיפה של אלקטרה, שהתמקמה בשער 7, שלל להיטים מרגשים ובראשם "עם ישראל חי" ו"הבאנו שלום עליכם". במקביל, אחד היציעים כוסה כליל בדגל אדיר מימדים. בלט בהיעדרו: שר הביטחון, אהוד ברק, שמשום-מה לא ירד לפרקט כדי ללחוץ את ידי השחקנים.

קרלוס ארויו, ליאור אליהו ויתר המעופפים הנעימו את זמנם של הצופים בין טיים-אאוט לטיים-אאוט, אשר באחד מהם אף הפליאה להקת המעודדות בריקוד חושני תוך נפנוף בדגלי המדינה. זה התחיל מצוין, עם רבע ראשון גדול בראשות מרכוס בראון; נמשך קצת פחות טוב, כשאולימפיאקוס עברה ברבע השני לכתישה המוכרת שלה בצבע וירדה למחצית במינוס שתי נקודות בלבד, אף שפיגרה לאורך דקות ארוכות במספר דו-ספרתי; הרבע השלישי של דיאור פישר המצוין, שדאג לחסל את גבוהי היריבה בהגנה וגרף ריבאונד התקפה אחר ריבאונד התקפה, גמר מעשית את הסיפור.

כשמכבי הבינה ברבע הרביעי כי לא תצליח למחוק את פער 19 הנקודות מהמשחק הראשון, אך כן תנצח בהפרש נאה, כל שנותר לאוהדים הוא להתכונן להדרן הגדול, שהגיע לאחר הבאזר בדמות שירה נוספת של ההמנון הלאומי. הפעם, רק עשרות בודדות הצטרפו. היתר עשו צעדיהם בזריזות אל עבר שער היציאה ואפילו לא התעניינו בנאום הקצר שנשא ארויו, השחקן המצטיין של הערב. הרי ככלות הכל – פטריוטיזם או לא, לאף אחד אין באמת זין להיתקע אחר כך בפקקים.

ohadgreenwald@walla.co.il