עשר השניות הקובעות

עכשיו זה כבר מתחיל לבלבל: ביורוליג מכבי תל אביב נמצאת בקו התקדמות מתמיד, שהתחיל עוד לפני הפגרה. היא ניצחה באבלינו בצורה לא מרשימה, אחר כך הציגה משחק טוב בלה מאן, ואתמול גברה בקלות יחסית על אולימפיאקוס החזקה. מנגד, זו עדיין אותה קבוצה - פלוס מרקוס פייזר החלוד - שהפסידה זה לא כבר לבני השרון ולנהריה, ונראתה במשחקים הללו חסרת ביטחון ותקועה. איך מה שנכשל מול אוחיון ומגי מצליח מול פאפאלוקאס וצ'ילדרס?

ראשית, אסור לשכוח את המרכיב המנטלי. ביורוליג מכבי דרוכה, אך גם רגועה יותר, בידיעה שהפסד אינו בגדר אסון. בזירה המקומית היא רדומה מעט במשחקי הליגה בעוד בגביע שיתק אותה הלחץ. מקצועית, כמיטב המסורת של פיני גרשון, מכבי תלויה בשתי המסגרות באופן שבו היא נכנסת למשחק בצד ההתקפי. מאמנים אוהבים לומר שההתקפה נבנית מהגנה אגרסיווית, אבל במכבי האגרסיוויות מתחילה בצד השני של המגרש.

מול אולימפיאקוס הצהובים פתחו בריצה מטורפת, עפו ל-8-1 כבר בפתיחה וצברו ביטחון להמשך הערב. הקבוצות של גרשון במיטבן כשהן זורקות לסל בעשר השניות הראשונות של ההתקפה, במהלכים מהירים וחדים. אחר כך, בהמשך הערב, מכבי הצמיחה כנפיים הגנתיות, עם אזורית חכמה בדקות ששחורציאניטיס היה על המגרש והחסימות של פישר המצוין.

למרות ההפסד הטראומטי בנהריה, המשחק מול אולימפיאקוס שם חותמת סופית על מגמת השיפור מאז בואו של גרשון: בפגרה עבדה מכבי על אלמנטים של ריצה ותרגילים קצרים ויעילים; קבלת ההחלטות לא נמצאת רק בידיים של ארויו, הכדור זז במהירות בין הידיים (18 אסיסטים) ותרומת הספסל התייצבה.

ויש אלמנט נוסף שמסביר את ההצלחה של גרשון באירופה מול הגמגום בליגה: המאמן האירופאי. ינאקיס הוא איש מקצוע רב זכויות, והרוטציה הרחבה שלו בדרך כלל מניבה תוצאות, אבל אתמול היה קשה לעקוב אחרי שיקוליו וההרכבים המוזרים שהציב על המגרש. במקום ליצור רעננות ואגרסיוויות, שחקני אולימפיאקוס היו נרפים, לא חכמים ובמפתיע גם שמרו פחות טוב מבני השרון ומנהריה. המאמנים האירופאים סייעו למכבי בינונית לטפס לגמר בעונה שעברה. אם כך נראית אחת הקבוצות הבכירות ביורוליג בהנהגתו של אחד המאמנים המובילים ביבשת, מכבי יכולה לחוש, לראשונה העונה, מעט אופטימיות.