משבר-און

בוסטון לא נותנת לנו לנוח. בכל רגע נתון היא דורשת להיות נושא השיחה המרכזי ב-NBA. הפתיחה שלה שברה שיאים והכריחה אותנו לתהות עד כמה הם טובים, ובעיקר עד כמה טובים הם יכולים להיות. משחק חג המולד שלה היה המרתק בשנים האחרונות והרגיש כמו חלק מגמר פלייאוף, ועכשיו הסלטיקס במשבר, וגם הוא, כמו כל דבר שקשור באלופה השנה, נראה גדול ורציני הרבה יותר מהצפוי.

עם שישה הפסדים בשמונת המשחקים האחרונים, פתאום הקלטים רואים את הגב של הלייקרס וקליבלנד במאבק על הביתיות החשובה כל כך, וכל הדיבורים על שבירת מחסום 72 הניצחונות של הבולס של 1996 חלפו לבלי שוב.

את התקופה הרעה ניתן לחלק לשניים. חמשת המשחקים הראשונים עמדו בסטנדרט של קבוצה גדולה - ההפסד בסטייפלס סנטר בכריסמס היה במשחק גדול של שתי הקבוצות, ההפסד בגולדן סטייט לילה לאחר מכן היה תוצאה של נפילת מתח ועייפות, אחריהם היו שלושה משחקים בהם בוסטון הביסה פעמיים ובתווך הפסידה בפורטלנד, אחד האולמות הביתיים בליגה. לא נעים, אבל בהחלט לא נורא. קורה גם לגדולות ביותר.

אבל נורת אזהרה אמיתית הגיעה בשלושת המשחקים האחרונים, בהם הסלטיקס הפסידו בניו יורק (!), בשארלוט (!!) ובבית ליוסטון נטולת שני שחקני חמישייה (!!!). פול פירס כיכב במשחקים הללו, אבל שאר השחקנים ביצעו צניחה חופשית פתאומית. קווין גארנט נפגע ברגלו מול הניקס וסיים את המשחק עם סל שדה אחד, ריי אלן סיים את שלושת המשחקים המדוברים עם 4 מ-24 מהשלוש, רייג'ון רונדו לא נתן תפוקה בשניים מהם ואיבד 9 כדורים בשלישי, והספסל, כהרגלו, כמעט לא נתן כלום. עכשיו זה כבר לא משברון ולא תקופה מקרית, זה משבר אמיתי.

"בפסק הזמן האחרון ראיתי על הפרצוף של השחקנים שההפסד הזה מאוד מטריד אותם", אמר המאמן דוק ריברס אחרי ההפסד הלילה ליוסטון, אבל ניסה למצוא בכך נקודה לאופטימיות "וזה דבר טוב". אבל גם ריברס אמור להיות מודאג מהרבע האחרון של חניכיו, שבו קלעו 11 נקודות בלבד ב-4 מ-18 מהשדה.

(הפסקה קטנה לענייני אכילת כובעים וכאלה: כן, טעינו. אף פרשן לא חזה את המשבר של בוסטון. אם אחרי שהם פירקו את סקרמנטו בחוץ מישהו הימר שהם יפסידו ארבעה מחמשת המשחקים הבאים שלהם, הוא כנראה מטורף. זוהי הוכחה ניצחת לכך, שלעומת הסברה הרווחת, פרשני NBA בכלל וכתבי וואלה! ספורט בפרט אינם ניחנים ביכולות נבואיות. עכשיו שסגרנו את הפינה הזאת, אפשר להמשיך).

ההפתעה הגדולה במשבר של הסלטיקס היא בקריסה המנטלית. בוסטון, מהרגע שרגלו של KG דרכה בעיר, היא קבוצה של לב ואופי הרבה לפני שהיא מתבססת על היכולת (ולא שזו חסר). התחושה היתה שאחרי האליפות החוזק המנטלי של הסלטיקס הגיע לשיאים חדשים שלא נראו בליגה מאז ימי שאקובי. הפתיחה הדורסנית, 27 ניצחונות ב-29 המשחקים הראשונים, להזכירכם, חיזקה את התחושה והביאה למסקנה המתבקשת שההפסד ללייקרס בכריסמס לא ישפיע על המשך העונה של האלופים הגאים.

אבל אז קרה משהו. פתאום החוזק המנטלי המהולל כל כך נראה שברירי במיוחד, אולי השברירי ביותר שיש, והוא הפך תלוי בכך שהכל יתקתק כמו שצריך. פתאום ההפסד בלוס אנג'לס נראה כמו נקודת מפנה בה התברר לשחקנים של בוסטון שיש להם תחרות. פתאום כל ההקנטות, הקטנות והציטוטים המעליבים של גארנט כלפי כל מה שזז בליגה נראים כמאפיינים מנהיג הנמצא באופוריה מוחלטת וברגעים אלו חווה צניחה כואבת אל הקרקע. פתאום המערכת של הסלטיקס נראית אנושית כל כך, פגיעה כל כך, מבוססת הרבה יותר על תוצאות והרבה פחות על משהו פנימי שצמח מתוכה.

בוסטון של 2008/9 חיפתה על עליות ומורדות מקצועיות ברוח לחימה ובהגנה לא מתפשרת. מבחינת יכולות התקפיות, קבוצה נטולת משחק פנים ונטולת ספסל, כמעט בלי כלים להתמודד עם יום קליעה רע, חשופה במיוחד למשברים. ריברס ניסה להאשים את המזל הרע בהתרחשויות, כשאמר הבוקר "כל הכדורים שעד לא מזמן נכנסו לנו בקלות, פתאום בורחים החוצה. אנחנו לוקחים את אותן זריקות, אבל לפעמים ככה מתנהגים אלוהי ה-NBA".

אבל מדובר בהסבר לא משכנע, מכיוון החבורה הלוחמת של דוק ריברס התגברה על מספיק תקופות מהסוג הזה, מדובר במשבר עמוק יותר ומנטלי הרבה יותר. הוכחה ניצחת למשבר המנטלי הגיעה מכיוון מפתיע. לא אחר מאשר הרוקי של שארלוט, די ג'יי אוגוסטין, שכיכב מול הירוקים בניצחון בהארכה, לא חשש לתת לדרור לפיו וירה בנקודה שהיתה אמורה להיות החזקה ביותר של האלופים הגאים. "מה שהם עושים זה שהם באים אליך ומנסים להפחיד אותך, לערער אותך", פירשן אוגוסטין, "אבל אם אתה לא נרתע מהם, הם די מתקפלים". הליגה כולה ישבה, הקשיבה, ועשויה להפנים.

היה מי שאמר שאין דבר כזה יום רע בהגנה. שהכל בראש. והאמת היא שאין הסבר אחר לכך ההגנה המפורסמת לא מגיעה לעבודה כל משחק בשבועיים האחרונים, משום שמדובר בהגנה הטובה בשנים האחרונות, וכנראה אחת הטובות אי פעם. מבין ששת ההפסדים המדוברים, בשלושה היריבות קלעו נגד הסלטיקס 99 נקודות ומעלה.

כמעט כל ההפסדים אופיינו בספיגת הרבה מאוד שלשות באחוזים גבוהים מאוד, מול ההגנה שמתמחה בשמירה על קו השלוש יותר מכל קבוצה בליגה. "ההגנה שלנו לא עושה את העבודה", הודה פירס, "רק על זה אנחנו מדברים. כשאין הגנה, אי אפשר לרוץ קדימה, אין חטיפות, וזה גורר אותנו למשחק איטי".

הלוואי וזה היה סוף הסיפור. ניתן לזהות משבר מנטלי גם בהתקפה. קבלת ההחלטות הנהדרת שאפיינה את משחק ההתקפה של הסלטיקס העונה התערערה. אם אחרי משחק של 0 מ-9 מהשלוש ריי אלן זורק במשחק הבא 11 פעמים מחוץ לקשת (ופוגע בשלוש), אם הוא לוקח לאחרונה יותר זריקות מפול פירס למרות שהוא לא פוגע בכלום ופירס לוהט, זה סימן שמשהו בקבלת ההחלטות בהתקפה השתבש, שאולי השהות בגבהים של הפתיחה הטובה אי פעם עצרה את זרם החמצן למוח.

בעצם, רונדו הוא הברומטר המנטלי של בוסטון. בדיוק כפי שבפלייאוף היה הבדל ברור מאוד בין הימים והרגעים בהם הוא סחף את הקבוצה קדימה לרגעים בהם כלום לא נכנס לו והוא הפך לנטל, כך גם עכשיו. מול הלייקרס בסטייפלס סנטר ראו שהוא מתחיל לאבד את הידית, במשחקים הבאים הוא לקח על עצמו פחות ותפס יותר ימים רעים במיוחד. מול הניקס הוא הסתפק ב-3 נקודות ו-3 אסיסטים, מול יוסטון ב-5 ו-5. אלה לא המספרים של מועמד לגיטימי לאולסטאר, תואר שהודבק לו לפני מספר שבועות.

בימים הטובים שלו קל לשכוח שרונדו הוא בסך הכל ילד בשנה השלישית שלו בליגה. אותם דברים ניתן להגיד גם על בוסטון כקבוצה. קל היה לשכוח בפתיחת העונה שהמערכת הזו קיימת בסך הכל שנה וחצי. עוצמה מנטלית אמיתית מתבססת על שנים ארוכות של שיתוף פעולה ומעבר משברים משותף, לא על תקופה קצרה בה כמעט הכל הולך לטובתך. בוסטון היא עדיין לא סן אנטוניו, שמתבססת כבר כמעט עשור בערך על אותה קבוצה. בעוד שהחוסן המנטלי של הספרס הוציא אותם ממשבר מקצועי ענק בפתיחת העונה, הסלטיקס עדיין רחוקים מהמקום הזה, כרגע למנטליות יש את החלק המרכזי במשבר.

הנקודה האחרונה היא דווקא האופטימית ביותר עבור האוהדים המודאגים של הסלטיקס. כקבוצה, נמצאת בוסטון רק בתחילת הדרך, ומשברים מהסוג הזה טבעיים עבורה. הפתיחה המדהימה מאפשרת לה לספוג את המשבר הנוכחי כמעט בלי נזק, כעוד שלב בתהליך הצמיחה שלה. המערכת לא קורסת, היא פשוט פחות חזקה כרגע מכפי שחשבנו עד לא מזמן. עם דגש על מילה "כרגע".

כדי לצאת מזה מחוזקים, הצוות והשחקנים של בוסטון צריכים לחזור לפרופורציות. הם לא בלתי ניתנים לעצירה והם לא גדולים על הליגה, הם אלופים בתקופה בה קשה מאוד לקחת שתי אליפויות ברצף ומועמדים חזקים מאוד גם השנה. המעמסה המנטלית נמצאת כרגע על כתפיו של דוק ריברס, שלעומת השחקנים יודע להישאר בפרופורציות וצריך להתחיל להוריד אותם לקרקע, בעיקר את גארנט. החיזוק המקצועי שהקבוצה שוקדת עליו צריך להיות משני, הנפילה היא מנטלית וגם ההתרוממות תהיה כזו. מבחן אש מידי מגיע כבר מחר, כשהירוקים יסעו לקליבלנד, שם יפגשו, הפלא ופלא, את המוליכה החדשה של המזרח. יהיה מעניין.