כדורסל בין הגראדים

בשל המצב הביטחוני, נאלצנו להחליף ביתיות בשבוע שעבר ולקיים משחק חוץ נגד הפועל נצרת עילית. האמת היא שיצאנו מהמשחק הזה עם שלל רב. לא זו בלבד שזכינו לאירוח VIP, לרבות ברכות חמות של ראש המועצה וחבילות שי מפוארות [רופא השיניים של הבת שלי מבקש להודות להם מקרב לב], אלא שאפילו שיחקנו את משחקנו הטוב ביותר השנה וניצחנו בקלות יחסית ומפתיעה.

עם זאת, אני מודה שקשה היה לי להסתיר את מבוכתי מהלך הטקס אשר קדם למשחק. ראש מועצת נצרת עילית נטל לידיו את המיקרופון ונשא נאום פטריוטי וחוצב להבות בדבר אחדות הגורל וההשתתפות הכנה של תושבי הצפון עם ישובי קו העימות - ברגעיהם הקשים. מחאתי כפיים בנימוס, כמקובל, תוך שאני חושב על תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה האומללים והמופגזים, עד שהבנתי שהכוונה היא בכלל אלינו. מסתבר שאנחנו יישובי עוטף עזה המסכנים והמופגזים. ובכלל לא זכרנו שאנחנו כאלה. שניות מספר לאחר תום הטקס, כמו על פי הזמנה, התחילו לזרום ההודעות הטלפוניות על נפילתו של טיל באשדוד. אז כן - אנחנו כאלה.

במהלך הנסיעה הצוהלת והארוכה הביתה, אחרי הניצחון היפה, נאלצנו להתחיל לחפש מגרש מתאים לצורך קיומם של האימונים. השחקן תומר אטלס הציע שנתאמן ברמת גן. האמת? אם זה היה תלוי בו, היינו מעבירים את כל האימונים לשם, בלי שום קשר למצב הביטחוני. אטלס מתגורר ברמת גן. מבחינתו, אפשר היה לקיים את האימונים גם בסלון ביתו ולוותר על הנסיעות המעייפות לדרום. דחינו את הצעתו בנימוס. גם הצעתו המהירה של יריב רוקני (הנתנייתי) להעביר את האימונים לנתניה - כמה מפתיע - נדחתה בנימוס.

שיחת טלפון אחת מאוחר יותר, ויואל לביא, ראש עיריית רמלה, מודיע לנו טלפונית שהעיר רמלה תשמח לארח אותנו ולתת לנו קדימות בכל הנוגע לשעות האולם. סקירה מהירה של הנוכחים באוטובוס העלתה שאין לנו אף רמלאי בקבוצה, כך שכל השחקנים היו מאוכזבים באותה המידה מכך שהאופציה לקל"ב מפתיע נעלמה. אז בחרנו ברמלה – ותודה למר לביא על האירוח והאכפתיות.

כאן מתחיל הקושי האמיתי, גם ברמה הלוגיסטית וגם המוראלית. למי בכלל יש כוח להתעסק בזוטות כאלו כשעיקר השיחות שלי עם מאיר גבאי, יושב הראש של הקבוצה, מתמקדות בסיפורי גבורה ונסים. מאיר סיפר לי השבוע איך הופעלה אזעקה בעת שהוא נסע ברכב ואיך הוא שמע את השריקה וראה כיצד הטיל עובר מעל לראשו. אני סיפרתי לו איך סבתא שלי הפכה לסלבריטי אחרי שטיל נחת בדיוק ממול לביתה. מאיר סיפר לי איך אזעקה תפסה את אשתו במהלך קניות בסופר ואני סיפרתי לו שלא הצלחתי למצוא מחסה כשאזעקה נשמעה במהלך קניות נמרצות במכולת ברכה.

בין סיפור לסיפור ובין השיחה הקבועה לאחר נפילתו של כל טיל (המודיעין של מאיר מאפשר לו לדעת את המיקום המדויק של כל טיל עוד לפני שהוא נוחת. בחיי), צריך גם לנהל קבוצה. אין כל דרך לייפות את המציאות. להתאמן מחוץ לבית זה לא עניין פשוט ואפילו מדכא למדי.

זאת, אלא אם קוראים לך דוויט ברווינגטון, שחקן החיזוק האמריקאי שלו. בעוד כולם מתעסקים ב"מצב", מנתחים אותו ומתלוננים עליו, דוויט ואשתו מתנהלים כאילו שלא היו דברים מעולם. עושה רושם אפילו שהם נעלבים בכל פעם שאני שואל לשלומם. בעוד שזרים רבים שמשחקים בארץ כבר אורזים מזוודות או מסרבים לסיים את חופשת חג המולד שלהם, בין אם הם משחקים בדרום ובין אם לאו, ממשיכה משפחת ברווינגטון לגור באשדוד, משל הייתה מינימום ז'וז'ו אבוטבול.

אני לא יודע עד כמה תנסוק קריירת הכדורסל של דוויט ואם הוא יגשים את חלומו להגיע ל-NBA (וגם אם כן – הוא יצטרך להתמודד עם החוזה שיש לו איתנו גם לשנה הבאה...), אבל אם הדברים לא יסתדרו בשבילו, אני די משוכנע שמדינת ישראל תוכל לעשות שימוש בציוני החדש, המסור והנלהב אשר רוצה לדעת בעיקר מתי כבר צה"ל יכנס בהם כמו שצריך.

בכל מקרה, אני לא מאמין שאפשר למשוך את המצב הזה לאורך זמן, כקבוצה הומלסית, מבלי שהדבר יפגע פגיעה ביכולת שלנו לתפקד באופן ממשי, וזאת דווקא כשאנחנו משחקים את הכדורסל הכי טוב שלנו העונה. מאחר שמתוכננת פגרה בת שבועיים בליגה, לאחר המשחק אשר מתוכנן להערב (יום ג'), אני רוצה מאוד להאמין שכשיחודשו האימונים הם יתקיימו באשדוד והדברים יחזרו למסלולם הרגיל.

עוד לפני זה, אנחנו צריכים לנצח הערב את הפועל נס ציונה, כדי לשמור על המקום השני בליגה, אשר מוביל לליגת העל. לא אפתיע אתכם אם אומר שאנחנו מאוד מאוד רוצים לנצח, נכון?
אז תחזיקו לנו אצבעות – בכל זאת, אנחנו מקו העימות.