1. ואז נשארו שמונה. מחזור הויילד קארד שעבר עלינו לטובה זימן לנו שני משחקים מרתקים במוצאי שבת ועוד שניים לא רעים ביום ראשון, כדי להכין את הבמה לאחד מסופי השבוע הכי טובים של השנה חצאי הגמר החטיבתיים. והשנה אנחנו מקבלים משחקים משחקים אם זה השוט אאוט הצפוי בין קרולינה לאריזונה, הקרב הטעון תמיד בין היריבות מה-NFC מזרח, דארן ספרולס הנפלא מול הגנת פיטסבורג וגולת הכותרת מבחינתי המשחק בין טנסי לבולטימור, שהוא גם מפגש איבה עתיק יומין עוד מימייהם של סטיב מקנייר ואדי ג'ורג' (למי שזוכר את הקרבות בינו לבין ריי לואיס בשיאו) וגם משחק בין שתיים משלוש ההגנות הטובות בליגה, וכידוע אין דבר טוב ממשחק הגנתי בפלייאוף. אבל לפני שנסתכל על שבוע הבא, בוא נסכם את מה שראינו השבוע.
2. המשחק המרכזי של המחזור (למה בשלוש בלילה, למה?) היה זה בין סן דייגו לאינדינפוליס, והוא בהחלט סיפק את הסחורה, ובגדול הגנות משובחות, מהלכים התקפיים נאים, דרמה ומתח עד השניה האחרונה ויותר מכך. המשחק הזה אמור היה להיות הרידמפשן של טומלינסון על הפלייאוף הקודם אבל במקום זאת הפך להצגת יחיד של דארן ספרולס (נפלא כבר אמרנו?), שהיה בכל מקום על המגרש רץ, תופס וגם מחזיר כדורים לקרוב לשיא פלייאוף של יותר מ-300 יארד כוללים. במשחק שהיה שיוויוני למדי, מה שעשה את ההבדל לטעמי היו דווקא הקבוצות המיוחדות, כשבעוד זאת של הקולטס היתה חלשה להפליא (כהרגלה בשנים האחרונות, יש לומר) הרי זאת של הצ'ארג'רס נתנה לסן דייגו את הערך המוסף, אם זה ספרולס שדאג להעמיד את ההתקפה שלו בעמדה מצוינת או ה-MVP הנסתר של המשחק, מייק סייפרס, הפאנטר המדהים של סן דייגו, שפעם אחרי פעם הציב את התקפת הקולטס בעמדה נחותה, מה שהוביל ישירות לט"ד של סן דייגו לפני המחצית ולשער השיוויון בשניות האחרונות.
3. לגבי הקולטס, נדמה שהכישלון בפלייאוף הזה ממצב אותם כמעט סופית כאטלנטה ברייבס של הפוטבול. למי שלא בקי בנבכי הבייסבול, הברייבס היו אחת משתי הקבוצות הגדולות של שנות התשעים, העפילו לפלייאוף 14 עונות ברציפות אבל הצליחו לזכות רק באליפות אחת באותה תקופה, למרות הגשה מדהימה שכללה שלושה הול אוף פיימרים עתידיים. מוקדם לסכם את תקופת פייטון מאנינג הוא עוד הולך לשחק הרבה שנים ולשבור את כל השיאים של פארב (טוב, חוץ מזה של החטיפות פארב דאג לזה יופי), אבל אם דאנג'י אכן יפרוש השנה הרי שהקדנציה שלו תיזכר עם טעם לא קטן של החמצה. למזלו של דאנג'י (וגם של פייטון, כמובן) יש לו את האליפות ב-2006 כדי ששמו לא יוזכר בנשימה אחת עם זה של מרטי שוטונהיימר, אבל מקבוצה כל כך גדולה שהציבה שיאי עליה לפלייאוף ושיאים רבים אחרים אפשר היה לצפות לטיפה יותר. לאו דווקא החוסר בטבעות הוא זה שמטריד הרבה פעמים זה ענין של מזל ותחרות - כמו הכישלונות החוזרים ונשנים דווקא מול קבוצות נחותות משמעותית על הנייר, אם זה הצ'ארג'רס של השנה שבקושי עלו לפלייאוף, או הצ'ארג'רס של שנה שעברה ופיטסבורג של 2005, בהפסדים ביתיים מביכים.
4. בניגוד לקולטס, בולטימור לא התקשתה להתגבר על הקהל הביתי במיאמי ולהיות הקבוצה השניה שמעפילה מה-AFC השבוע, כשהיא שולטת במשחק מהפתיחה כמעט וגודעת באיבו כל ניסיון קאמבק של הדגים. אין ספק שמה שבולטימור הציגה בהגנה מזכיר ימים גדולים של הקבוצה הזאת בתחילת העשור, אך כדי להיות מסוגלים באמת להפתיע בשלבים הבאים הם יהיו חייבים לקבל קצת יותר תוצרת מהק"ב שלהם שהשלים רק 9 מסירות (מתוך 23) ל-135 יארד מסכנים. לגבי מיאמי, קשה להגיד שההדחה היתה הפתעה אחרי הכל, מדובר בקבוצה התקפית די מוגבלת שהצליחה להעפיל לפלייאוף בזכות ניצול מקסימלי של המשאבים שלה, יצירתיות ומיזעור הטעויות ההתקפיות. עם יום של חמישה איבודי כדור, ארבעה מתוכם אינטרספשנס של פני, קבוצות פחות מוגבלות מהדולפינס לא היו מצליחות לנצח.
5. נו, לא הזהרנו אתכם לגבי פארב? כן יחזור, לא יחזור. הדלפות מחדר ההלבשה של הג'טס והדלפות על הדלפות. מנג'יני אולי לא רצה אותו בכלל ותומאס ג'ונס מלכלך עליו וכל העסק נראה די דוחה סך הכל. יש לי רק בקשה אחת מפארב אם אתה מחליט להודיע (שוב) על פרישה בבקשה תחסוך לנו את הדמעות הפעם.
אלה שילמדו ואלה שלא
6. מעטים האמינו שהקרדינלס יצליחו לנצח את מי שנראתה כמרענן הרשמי של הפלייאוף מאטלנטה (כן, רוזנטל, אתה הצלחת. מצד שני, אתה גם חשבת שהקולטס לוקחים אליפות והימרת על מיאמי נגד בולטימור), אבל אריזונה הוכיחה שלפחות בבית היא קבוצה מספיק חזקה כדי להוות איום על מרבית הקבוצות בליגה, חבל שלרוע מזלם, זה יהיה קרוב לודאי משחקם האחרון בבית בפלייאוף הנוכחי. הקרדינלס עשו זאת עם המתכון הרגיל של משחק התקפה אווירי משובח אבל גם עם יכולת לטחון את השעון על הקרקע (אני אישית הופתעתי לגלות שאדג'רין ג'יימס עדיין בחיים השבוע) ואפילו עם הגנה לא רעה, שהצליחה לנצל את חוסר הניסיון של מאט ריאן בהופעת הפלייאוף הראשונה שלו. עכשיו נוסעים לקרוליינה ויהיה מעניין לראות האם הקרדינלס הם על אמת או סתם תוצר של לו"ז נוח ומגרש ביתי.
7. לגבי ריאן, אני משוכנע שהוא עוד יצבור ניסיון ויתבגר, אבל אם אטלנטה רוצים שזאת לא תהיה הופעת הפלייאוף האחרונה שלו, הם יהיו חייבים לחזק דחוף מספר מערכים בקבוצה, במיוחד בהגנה, שם חוסר היכולת ללחוץ או לעצור את קורט וורנר בא לידי ביטוי כל המשחק. אם במהלך שכל העונה שלך תלויה בו, בדאון שלישי ו-16, אחד משחקני ההתקפה מוצא את עצמו חופשי לגמרי למסירה מקורט וורנר רגוע בפוקט כנראה שמשהו בהגנה שלך פגום מהיסוד.
8. ואם ריאן עוד יגדל ויהיה גנרל, הרי שקשה להגיד על טרוואריס ג'קסון את אותו הדבר. זה לא שג'קסון הוא ק"ב רע, להיפך. הוא ק"ב איום ונורא. הגיע הזמן שמישהו בהנהלה של הוייקינגס יבין שאדריאן פיטרסון הוא תותח על (רק מה יהיה עם הפאמבלים, אדריאן?) אבל בלי ק"ב נורמלי שיוריד את העומס ממנו ולא ייאפשר לקבוצות לשים עוד שחקן או שניים בקופסה, אין סיכוי לסגולים להגיע רחוק בפלייאוף. זה לא חייב להיות הפייטון מאנינג הבא או אפילו המאט ריאן הבא, סתם ק"ב, רצוי עם ניסיון, שיודע למסור את הכדור כמו שצריך בלי לעשות יותר מדי טעויות וייתן לך אופציה שניה בהתקפה. האמת, שמעתי יש אחד בפילדלפיה שרוצים להיפטר ממנו, אתם כבר למדתם מה הוא יודע לעשות, לא?
9. מילה אחרונה על האוף סיזן דווקא. אני מסוגל להבין למה קבוצות חושבות שג'וש מקדניאל עשוי להיות מאמן לגיטימי בליגה הוא בכל זאת היה המתאם ההתקפי של קבוצת ההתקפה הטובה בהיסטוריה והצליח להפוך ק"ב שלא פתח שבע שנים לשחקן פרנצ'ייז (כן, הפטריוטס הולכים לשים את תג הפרנצ'ייז על מאט קאסל, מי היה מאמין). אני אפילו מסוגל להבין למה יש קבוצות שחושבות שאריק מנג'יני עשוי להיות מאמן מוצלח ב-NFL (לא מסכים איתם, אבל מבין). מה שאני לא מסוגל להבין זה אירגון כמו הקליבלנד בראונס, שרק עכשיו סיים ארבע שנים עם מתאם לשעבר של הפטריוטס, שהיו ברובן המוחלט כישלון גמור, ורץ לראיין עוד שני מתאמים לשעבר מאותו מקום, אחד מהם אך עכשיו פוטר ממקום העבודה שלו, ושוקל ברצינות לשכור אותו כי "הם הוקסמו ממנו בראיון", כלשונם. אני מכיר הרבה אנשים מקסימים, ועדיין לא הייתי נותן להם לנהל את קבוצת הפנטזי שלי, קל וחומר שלא מועדון ששווה מיליונים.
10. בטח גם אתם חשבתם ש:
- המהלך החביב על פיליפ ריברס הוא ריצה לצד ימין והשלכה של הכדור על הרצפה.
- מרווין הריסון היה צריך לסגור את הבאסטה כבר אחרי העונה שעברה.
- מגובה 1.65, דארן ספרולס נותן תקווה לכל המאותגרים אופקית אי שם.
- אד ריד שווה כרטיס למשחק בפני עצמו.
- מי שנותן לצ'אד פנינגטון למסור לשלושים יארד, שלא יתפלא אם הוא קם רטוב בבוקר.
- כמה זה אירוני שהחוק שהקולטס התעקשו שייאכף על מגע עם רסיברים הוא גם זה ששלח אותם הביתה השנה. איך האמריקאים אומרים what goes around comes around. או בגרסה הצבאית שלו לכל שבת יש מוצאי שבת, וזין זה בומרנג. או משהו כזה.