מינסוטה-פילדלפיה: להשתמש בשכל, לשם שינוי

מינסוטה עלתה כראש הבית הצפוני של ה-NFC, שמכיל שלוש קבוצות שוות כוחות, פחות או יותר, ועוד קבוצה אחת נטולת כוחות. שוויון הכוחות בין הוויקינגס, הפאקרס והברס מתבטא במאזן הזהה שלהן בתוך הבית: ארבעה ניצחונות ושני הפסדים לכל אחת מהן. למזלם של הוויקינגים, במחזור האחרון הג'איינטס כבר לא היו חייבים להתאמץ יתר על המידה (למעט דייויד קאר, הקורוטרבק המחליף), בזמן שהברס לא היו מסוגלים לנצח את יוסטון, שמזמן איבדה כל סיכוי לפלייאוף. ההתקפה של מינסוטה העבירה את העונה בכך שאדריאן פיטרסון רץ פעם לטאצ'דאון (10) ופעם לפאמבל (9), אבל בכל מקרה להרבה מאוד יארדים (1,760). שאר שחקני ההתקפה, ובראשם הקוורטרבקים (17 חטיפות, 9 פאמבלים, 59% השלמה), עסקו בעיקר בניסיונות לחבל בסיכויי העלייה של קבוצתם. בסופו של דבר הם לא הצליחו לעשות זאת, למרות עזרתן הנדיבה של הספיישל טימס, הממוקמות במקום האחרון בליגה.

מי שהחזיק את הקבוצה בתמונת הפליי אוף הייתה הגנת הריצה, שכבר שלוש שנים רצופות מעמידה מספרים בין הטובים בהיסטוריה (ספיגה של 3.3 יארד בלבד בממוצע לנשיאה העונה). העונה לא רק צמד הוויליאמסים בתאקל עשה את העבודה, אלא גם ג'רד אלן, שבנוסף להיותו פס ראשר מעולה נחשב גם לעוצר ריצה יעיל. אותו אלן ו-14.5 הסאקס שלו שיפרו בצורה ניכרת גם את הגנת המסירה, שדלגה מהמקום ה-32 אשתקד למקום ה-18 העונה. בזכות הנתונים המובאים בפסקה הנוכחית, ולמרות הנתונים המובאים בפסקה הקודמת, הוייקינגס יתייצבו ביום ראשון הקרוב מול האיגלס במשחק הויילד קארד.

כהרגלם, לאורך העונה עשו האיגלס את הדבר היחידי שהם יודעים לעשות בצורה מושלמת, וזה לעצבן את אוהדיהם. השנה הם אפילו שדרגו את הרמה שלהם בתחום. בנוסף לחוסר שימוש בהתקפת ריצה, הפציעות הרגילות של ווסטברוק, חוסר יכולת לעבור יארד אחד, תיפקוד לקוי ברד זון של היריבה, נטייה להתפרק ברגעי לחץ ועוד, פיתחו האיגלס יכולות מגוונות ביותר, כגון לחגוג בצורת השמטה מכוונת של הכדור לפני הכניסה לאנדזון, לסיים משחקים בתיקו ולבעוט שערי שדה אותם היריבות מחזירות לטאצ'דאון. אותם אוהדים, שאחרי ההפסד בוושינגטון קראו לערוף את ראשיהם של אנדי ריד ודונובן מקנאב, טוענים אחרי הניצחון האחרון על דאלאס כי הנ"ל הם המלך והמשיח. אכן, "עיר האחווה".

האיגלס עלו לפליי אוף, בדרך שלא תבייש את נס החנוכה, במיוחד כשעשו זאת בול במהלך החג עצמו. הריידרס, שכבר פיגרו בעשר נקודות ברבע הרביעי, ניצחו בחוץ את טמפה ביי, יוסטון, שפתחה ב-10:0 את המשחק מול שיקגו, ניצחה גם היא. הדבר הפך את המשחק מול דאלאס לבעל משמעות רשמית עבור האיגלס, והם כתשו את רועי הבקר בתוצאה 6:44. התעלות הגנתית של האיגלס בחודש האחרון היא זאת שפתחה בפני הקבוצה סיכוי להגיע לאן שהגיעה. במהלך דצמבר ההגנה הבקיעה שלושה טאצ'דאונים וספגה שניים בלבד, שגם הם נכבשו בנסיבות מקלות: אחד באגרבג' טיים נגד הג'איינטס, ואחד אחרי שמקנאב איבד כדור קרוב לאנדזון שלו במשך המשחק בוושינגטון. במהלך חודש דצמבר ההגנה של הנשרים ספגה 6.5 נקודות בממוצע למשחק. עם נתונים כאלה קשה מאוד להפסיד, אם כי הם בכל זאת הצליחו לעשות זאת בוושינגטון. עושה רושם שג'ים ג'ונסון ידע לחבר את שחקניו ולהביא אותם לשיא הכושר ברגע הנכון ביותר. נשאלת השאלה האם המגמה הזאת תימשך בפלייאוף.

המטרה האסטרטגית של הוייקינגס היא לגרום לכך שמי שתצטרך מבחינת האיגלס לקבוע את גורל המשחק היא לא ההגנה, אלא התקפתם הצולעת שבראשה דונובן מקנאב. החל מעונת 2005 מקנאב לא מפגין יכולת מנהיגות יוצאת דופן, והוויקינגים חייבים שהסקור יישאר צמוד לכל אורך המשחק. לכן, בראש ובראשונה, ההתקפה והספיישל טימס של הוייקינגס לא יכולות להרשות לעצמן לעשות את השטויות שאפיינו אותן בעונה הרגילה. אם ההגנה והספיישל טימס של האיגלס יגרמו למינסוטה לאבד כדורים, ו/או יבקיעו טאצ'דאונים, המשחק הזה ייגמר מהר מאוד. במידה שהתנאי הזה יתקיים, ההגנה של מינסוטה תהיה חייבת למוטט את ההתקפה של האיגלס, כי לא נראה בשלב הזה שההגנה של פילי תספוג כמות נקודות גדולה. כדי לעשות זאת, הוייקינגס חייבים את פאט וויליאמס בכושר מלא, משום שהוא יאפשר להם לעצור את התקפת הריצה של האיגלס עם שבעה שחקני הגנה בלבד. כשפאט היה בחוץ בשני המשחקים האחרונים, הממוצע של היריבות פר נשיאה היה גבוה בחצי יארד מממוצע הספיגה העונתי של הוייקינגס. במקביל, הקו האחורי שלהם יהיה חייב לסגור את אופציית המסירה לעומק, ולהשאיר למקנאב את מה שהוא הכי שונא ומתקשה לעשות – למסור מסירות קצרות בצורה מדויקת. אם מינסוטה תצליח לעצור את הריצה בלי להעלות סייפטי למעלה ולמקנאב יהיה יום דומה לזה שהיה לו בוושינגטון לפני שבועיים – הוייקינגס ינצחו, וניתן יהיה להסיק זאת כבר במחצית. כיצד? תסתכלו על אנדי ריד, אם הוא לוקח את קריאת המהלכים ועובר למשחק מסירה גורף האיגלס יכולים לסגור את הבסטה.

בהתקפה ההצלחה של הוויקינגס תיקבע סביב טרוואריס ג'קסון וברנרד בריאן. האיגלס ישימו 8-9 שחקנים בכדי לעצור את איי פי, וישלחו בליץ אחרי בליץ על ג'קסון. היות שאינטליגנציית משחק של האחרון ובתוכה כל מה שקשור לזיהוי של הבליץ לוקה בחסר, המערך הבסיסי בהתקפה של הוייקינגס חייב להיות מקסימום פרוטקשן, כלומר שני טייט אנדים בכל מהלך. כדי שג'קסון לא יסתבך, צ'ילדרס צריך להגביל אותו לשתי אפשרויות: או כדור לפיטרסון, או פליי אקשן ומסירה ארוכה לבריאן, שמצטיין במהירות העומק. במידה שהשניים יתקשרו פעם או פעמיים, האיגלס ייאלצו לשמור יותר שחקני בכיסוי ופיטרסון יוכל לחגוג. אם זה לא יקרה, מקסימום הנקודות שההתקפה של הוויקינגים תעשה במשחק הזה יהיה שווה ל-6.5, שזהו, כאמור, ממוצע הספיגה של הגנת האיגלס בחודש האחרון.

מבחינת פילדלפיה, סבלנות היא מילת המפתח משני צידי הכדור. המטרה האיסטרטגית שלהם היא לגרום לטרוואריס ג'קסון לקבל בתדירות גבוהה החלטות מעבר לשתי האפשרויות המפורטות לעיל. על מנת שזה יקרה, ההגנה של האיגלס צריכה להביא את ההתקפה של מינסוטה למצבים של דאון שלישי למרחק ארוך, מצב שמבטל גם את הריצה וגם את הפליי אקשן. אדריאן פיטרסון יעשה את היארדים שלו, השאלה היא כיצד. האפשרות הפחות רצויה עבור האיגלס היא כדלקמן:

דאון ראשון ל-10 יארד: פיטרסון רץ 6 יארד
דאון שני ל-4 יארד: פיטרסון רץ 2 יארד
דאון שלישי ל-2 יארד: פליי אקשן, מסירה לבריאן 15 יארד

כלומר, אסור לפילדלפיה לאפשר לפיטרסון לטחון את ההגנה שלה ולאפשר לג'קסון באופן קבוע מצבים של דאון שלישי למרחק קצר, משום שזה מאריך את הדרייבים של מינסוטה ואוכל את השעון. לכן האפשרות הרצויה הרבה יותר מבחינתם, היא האפשרות הבאה:

דאון ראשון ל-10 יארד: פיטרסון רץ 15 יארד
דאון ראשון ל-10 יארד: פיטרסון רץ 2 יארד
דאון שני ל-8 יארד: פיטרסון נעצר ללא צבירה
דאון שלישי ל-8 יארד: טרווריס ג'קסון בבעיה

שימו לב, למרות שפיטרסון צובר כאן יותר יארדים, זה טוב מבחינת האיגלס: תמיד עדיף להקריב ריצה אחת ארוכה (רצוי מאוד, כמובן, שזה לא יהיה טאצ'דאון של 70 יארד), אם לאחר מכן ההגנה מסוגלת לתקוע את הדרייב של היריבה. הדרך היחידה של האיגלס ליצור את אפשרות מספר שתיים, היא משמעת הגנתית ותיקול בטוח. קשה מאוד לתקל את פיטרסון בבאקפילד, לכן אסור לשחקני השביעיה (השמיניה והתשיעיה כשצריך) הקדמית, ובמיוחד לליינבקרים, להסתער קדימה ללא מחשבה ולמצוא את עצמם בזווית לא טובה לתיקול, כי אין כמו פיטרסון בשבירת תאקלים. הליינבקרים חייבים לשמור על הרווח שלהם ולהמתין בסבלנות שתיווצר אפשרות בטוחה לתקל את הרץ. אין צורך להיכנס לפאניקה אם בריאן "ישרוף" פעם או פעמיים את המגנים האחוריים, הוא לא אנדרה ג'ונסון וספק אם יוכל לעשות זאת באופן קבוע. וכמובן, להשיג שניים-שלושה איבודי כדור זה אף פעם לא מזיק.

אם ההגנה תעשה את שלה, מה שישאר להתקפה של האיגלס לעשות הוא לשים על הלוח יותר מ-6.5 נקודות, מה שלא תמיד קורה (ע"ע אותו משחק בוושינגטון לפני שבועיים). סביר להניח שהיא גם תאבד איזה כדור באזור הלא נכון שיביא לטאצ'דאון חובה, ככה שרצוי מבחינתה לסיים את המשחק עם משהו כמו 18-20 נקודות. איך עושים את זה? אם פאט וויליאמס יהיה כשיר, אין שום טעם לנסות לרוץ דרך האמצע, אך אין זה אומר, כמובן, שלא צריך לרוץ בכלל. התקפת הריצה של האיגלס במשחק הזה צריכה להיות מבוססת על מהלכי המיסדיירקשן, כלומר הרץ עושה צעד בכיוון אחד, מושך לשם את ההגנה, ואז הולך לצד אחר. בהתקפת מסירה, אם הוייקינגס יעשו את המצופה מהם ויעצרו את הריצה והמסירות הארוכות, מקנאב יהיה חייב להיות סבלני, מבלי לנסות ולנצח משחק לבד. אם התופס שרץ ראוט ארוך לא ייצור הפרדה, מקנאב יצטרך לוותר ולמסור מסירה קצרה. לכן התקפת המסירה של האיגלס במשחק הזה צריכה להיות בנויה על סלאנטים, מסירות לטייט אנד, מסירות סקרין וכדומה. אם השיטה הזאת תעבוד, הדרייבים יהיו ארוכים, ההגנה של הוייקינגס תתעייף, ואפשר יהיה אפילו לרוץ עליה וכך לגמור את המשחק.

אחד הדברים שאני שונא הוא לתת תחזיות. אמר פעם יוגי ברה וצדק: "תחזית זה דבר מאוד קשה, במיוחד כשהיא מתייחסת לעתיד". פילדלפיה היא לא קבוצה מוכשרת בהרבה מהוייקינגס, אבל נראה שהיא נמצאת כרגע בכושר טוב יותר. אם המשחק היה מתקיים ב"לינקולן פייננשאל", פילדלפיה הייתה מנצחת בקלות יחסית. במינסוטה העסק הופך למסובך הרבה יותר, במיוחד משום שהשנה המאזן של האיגלס במשחקים שנמגרו בהפרש של 7 נקודות ופחות הוא ניצחון אחד, תיקו אחד וחמישה הפסדים. אבל אם כבר קרה מה שקרה במחזור הקודם, הפעם יקרה משהו עוד יותר בלתי ייאמן. בפיגור של 5 נקודות מקנאב יוביל דרייב מנצח, אשר בסיומו ימסור לטאצ'דאון שניות ספורות לסוף המשחק. להזכירכם, הפעם האחרונה שהוא עשה זאת הייתה בעונת 2003, במשחק המאנדיי נייט מול גרין ביי פאקרס.