לא תמיד פולני

1. אפילו ביחס לאי היציבות ב-NFL, השנה הזאת היתה מיוחדת. על קללת המפסידה בסופרבול כבר דיברנו, אבל אולי הגיע הזמן לדבר על קללת הפלייאוף – רק חמש מתוך 12 הקבוצות ששיחקו בינואר בשנה שעברה, יבקרו שם גם השנה, ולא מדובר במגמה חדשה. כמובן, חמש הקבוצות הללו הן בדיוק החשודות הרגילות שמבקרות בפלייאוף בכל שנה כמעט (או במקרה של אינדי – בלי הכמעט) בעשור הזה ובבירור אין פה מקריות. מועדונים כמו אינדי, פיטסבורג, טנסי (וקרוב לודאי שגם ניו אינגלנד היתה מופיעה ברשימה לולא הפציעה של בריידי), ובשנים האחרונות גם הג'איינטס, סן דייגו ואפילו פילדלפיה הן אי של יציבות שמשתדלות לזעזע את המערכת כמה שפחות ובעיקר יודעות לתת שקט תעשייתי לצוות המקצועי לעשות את מה שהוא חושב לנכון ובכך מצליחות לגרום לכאוס שעובר על שאר הקבוצות לעבור מעליהן בלי להפגע. מעניין מתי שאר המועדונים ייקחו רשימות ויישמו.

2. הצד השני של המשוואה, שעליו הרחבנו הרבה פעמים במהלך העונה, הן אותן קבוצות ששנה שעברה היו הבדיחה של הליגה והשנה כבר מצאו את עצמן בפלייאוף או לפחות מתחרות עליו. אטלנטה ומיאמי בחרו בשלושת המקומות הראשונים בדראפט האחרון, בולטימור גם היא לא היתה אטרקציה גדולה ושלושתן הצליחו להגיע השנה לפלייאוף. המשותף לשלוש הקבוצות הוא כמובן המאמנים הרוקיס שלהם, שהעזו להיות חדשניים – אם זה סמית' באטלנטה או הרבו בבולטימור שלקחו הימור על ק"ב רוקיס (עוד שניה עליהם) או ספאראנו במיאמי, שהוסיף את ה"ווילד קאט" כחלק אינטגרלי מהמערך ההתקפי של הדולפינס על מנת לגוון ולפצות על חוסר כישרון בהתקפה. לפעמים, כל מה שצריך זה מישהו שייתן חיים חדשים למערכת.

3. אז הרוקיס בהחלט היו הסיפור השמח של השנה, כשבפעם הראשונה בהיסטוריה, ויתקנו אותי המומחים אם אני טועה, נראה בפלייאוף לא אחד, אלא שני קוורטרבקים בשנתם הראשונה. עוד יותר מדהים מזה – מעולם לא היה רוקי ק"ב בפלייאוף שגם פתח בכל 16 המשחקים של הקבוצה שלו – השנה, יש לנו שניים כאלה, ובהחלט יהיה מעניין איך יתפקדו השניים בפלייאוף הראשון שלהם. ולא רק מאחורי הסנטר קיבלנו יבול משובח – גם בעמדת הראנינג בק קיבלנו שלושה שחקנים – מאט פורטה, שהיווה פחות או יותר את כל ההתקפה של שיקגו, כריס ג'ונסון שהצליח להפוך את קרי קולינס לק"ב לגיטימי וסטיב סלייטון המצוין, שנתנו תקווה שמחזור 2008 יהפוך למשהו שידברו עליו עוד הרבה שנים.

4. בתחילת העונה טענתי שעל כתפי הענקים מניו יורק (שמתם לב למשחק המילים? ניוטון היה גאה בי, אני בטוח), להוכיח שהסופרבול האחרון לא היה מקרי. מה זה הוכיחו? באבוה הוכיחו. הג'איינטס נראו כאילו לא היתה הפסקה של חצי שנה בין הסופרבול לתחילת העונה הנוכחית, פתחו הכי מהר שאפשר, ולמרות נפילה זמנית (וצפויה) ידעו להתאושש בזמן כדי לתפוס את עמדת הפייבוריטית הברורה. מרשימה עוד יותר העובדה שהם עשו את כל זה תוך שהם מתגברים על פציעה מסיימת עונה של אוסי יומניורה, פרישה של מייקל סטרהאן, פלקסיקו בורס יורה לעצמו ברגל (אני עדיין מתקשה להחליט אם מדובר בהיילייט או לואולייט של העונה הזאת) ואיליי מאנינג אחד. סתם, סתם, להיפך, נראה שאיליי באמת התבגר השנה, עד כדי כך שבאיזה שהוא שלב אנשים התחילו להשוות אותו ברצינות לאח הגדול שלו. אבל גם אם איליי הוא עוד לא פייטון, מדובר כרגע באחד הקוורטרבקים היעילים בליגה והמהפכה שעברה על השחקן חסר הביטחון שהכרנו עד לפני עונה לשחקן שהוא היום, היא לא פחות ממדהימה.

5. אם דיברנו על איליי, אי אפשר בלי מילה על פייטון. כבר אמרתי בשבוע שעבר שלטעמי פייטון מאנינג הוא ה-MVP של הליגה השנה – גם בגלל שאין מועמד דומיננטי באמת השנה, אבל בעיקר בגלל שבלעדיו הקולטס כנראה לא היו מצליחים לדגדג מאזן חיובי, שלא לדבר על פלייאוף ו-12 ניצחונות. זו לא רק היכולת על המגרש – היו לפייטון שנים הרבה יותר מוצלחות סטטיסטית מזו – אלא בעיקר המנהיגות שנתנה לקבוצה שלו את האמונה שאפשר לחזור מכל פיגור, בכל מצב. עכשיו רק נשאר מפגש אחים בסופרבול כדי באמת להפוך את העסק למעניין (או דביק, אתם תחליטו).

6. דברים שאני אוהב:

- ספורט סנטר של שבע בערב

- עלמה זהר

- סופגניות

- קבוצות כמו אוקלנד ויוסטון שממשיכות להלחם גם במשחק האחרון

7. הקבוצה שכרגע היא הפייבוריטית לפי וגאס לפגוש את הג'איינטס בסופרבול היא טנסי, שתחת הנהגתו של ג'ף פישר הנהדר (שלא לדבר על זה שהוא אחד היחידים ביקום שמצליח להיראות טוב עם שפם) תנסה באיחור של כמעט עשר שנים לסגור את מעגל היארד החסר ההוא. לכאורה, בטנסי אין שום דבר יוצא דופן – הכוכב הגדול שלהם הוא בכלל שחקן קו הגנה (אלברט היינסוורת'), אין סביבם שום הייפ תקשורתי והק"ב שלהם הוא שחקן מזדקן שידע התמכרות לאלכוהול ועוד מטעמים, ובדיוק בגלל זה – שהיא נראית כמו האנטיתזה המושלמת לקבוצה כמו דאלאס – הליגה צריכה עוד קבוצות כאלה שיצליחו.

8. לכל קבוצה יש את העליות והירידות שלה, אבל קשה לחשוב על קבוצה שהצליחה לעשות קריירה מזה יותר מאשר האיגלס, ואין שחקן שהפך את עקומת הסינוס לסימן ההיכר שלו יותר מאשר דונובן מקנאב. שניה אחת הוא הבדיחה של הליגה ובשניה שאחרי הוא לוקח את פילדלפיה פעם נוספת לפלייאוף, בניגוד לכל הציפיות. למקנאב יש עכשיו הזדמנות כמעט חד פעמית למחוק את התדמית (הלא מוצדקת, לטעמי) שלו כלוזר אחת ולתמיד, אם יצליח לקחת את האיגלס כנגד כל הסיכויים לסופרבול, אבל לא משנה מה מידת ההצלחה שלו תהיה, הוא ופילדלפיה תקועים כרגע בדרך ללא מוצא, שההצלחה האחרונה רק מחמירה אותה – כי לך תוותר על הק"ב שלך (והמאמן שלך) אחרי שהוא לקח אותך לפלייאוף.

9. סן דייגו לא היתה אמורה להופיע בחלק הזה של הסיכום, אבל קריסה של דנבר הצליחה להכניס את הצ'ארג'רס לפלייאוף בשניה האחרונה וכנראה שטוב שכך, כי לברונקוס באמת לא הגיע להיות שם. נקודת האור אצל הבולטס היא כמובן פיליפ ריברס, שאולי היה הק"ב הכי טוב בליגה השנה (הכי הרבה מסירות לט"ד יחד עם דרו בריס והיחיד עם ק"ב רייטינג מעל מאה, למשל) ואם הקבוצה שלו היתה מסיימת עם שני ניצחונות יותר היה עשוי להיות גם מועמד ל-MVP. הסיבה שלריברס יש כל כך מעט ניצחונות היא העובדה שהצוות המסייע שלו כבר לא טוב כמו בעבר, והוא צריך לסחוב את הקבוצה על הגב כמעט לבדו. ההזדקנות של טומלינסון והירידה ביכולת של ההגנה בהחלט הופכים את ריברס בפעם הראשונה לשחקן החשוב במערך של סן דייגו – ולא בטוח שזה המקום שבו הצ'ארג'רס רוצים להיות בשנים הקרובות.

10. בטח גם אתם חשבתם ש:

- דונובן מקנאב הצליח לסיים עונה בריא

- מישהו צריך להגיד לו שבפלייאוף אי אפשר לסיים משחק בתיקו

- אנדרה ג'ונסון הוא אולי הרסיבר הטוב בליגה היום

- האיש על הסולם בבפאלו היה בהחלט האירוע המצחיק של השנה

- שוב, אם רסיברים שיורים לעצמם ברגל לא עושה לכם את זה

- או מאמנים שמורידים את המכנסיים

- הצלחנו לדבר על כל אחת מקבוצות ה-NFC דרום חוץ מקרולינה. אז הנה, דיברנו

- היה לי תענוג לכתוב את הטור הזה במשך העונה הזאת, מקווה שגם אתם נהניתם