עוול למושג "סמל"

אין לי דבר נגד יניב קטן. מדובר בשחקן בית אהוב שתרם רבות למכבי חיפה במהלך שנותיו, ולמעט גיחת בזק כושלת בווסטהאם (ממנה חזר אך ורק בשל חוזה הענק לו זכה מיעקב שחר) יחתום באמצעות החוזה החדש קריירה עתירת תארים בקבוצה ישראלית אחת בלבד. לכאורה, סמל.

בעידן בו שחקנים הזוכים לתווית כזו נחשבים ליחידי סגולה, אפשר להבין את הנטייה למהר ולהפוך גם את יניב קטן לכזה. על אחת כמה וכמה בעונה בה הוא חוזר לעצמו ומשמש כאחד הברגים המובילים את חיפה לראשות הטבלה בקלות יחסית. גם סרט הקפטן משחק לטובתו.

לי קשה לשכוח את המשחקים בהם קטן - כשמו כן הוא - היה מתגמד ומתחבא בצילם של שחקנים אחרים ומתקשה להתמודד עם עול ההנהגה. עדיין חרוטות אצלי בזיכרון תמונות העימותים שלו עם האוהדים (אותם אלו שנושאים אותו על כפיים העונה, וגם איתם צריך לבוא חשבון), בהם הוא לא הפגין ולו שמץ מאותה בגרות לה היינו מצפים מסמל אמיתי. אם אכן היה מדובר בדמות הבולטת בחדר ההלבשה, דעתו ודאי הייתה נשמעת ביתר שאת כשיציע ג' מירר את חייו של רוני לוי, שמצידו העניק לקטן במשך השנים גיבוי מלא ואף את סרט הקפטן לו מעולם לא היה ראוי. מה לעשות, לא כל שחקן בית טוב יכול לענוד על זרועו את הסרט המחייב.

בחיפה מנסים בכוח למצוא את "אבי נמני הירוק" - כזה בו יוכלו לנפנף בגאווה מול היריבים המרים מתל אביב ובו בזמן יתנו מענה לעוד גחמה של האוהדים. העלאה של קטן לדרגת אליל תעשה עוול למושג "סמל", למועדון החיפאי ולשחקן עצמו. לא זה האיש שימלא את החסך.