כדורסל תחת אש

הערב (שלישי) היינו אמורים לארח את הפועל נצרת עילית למשחק במסגרת המחזור ה-12 של הליגה הלאומית. אנחנו ממוקמים במקום השני, שמוביל לליגת העל, והמאזן הביתי שלנו מושלם, ללא הפסדים. המצב החדש אילץ אותנו לפנות לאיגוד הכדורסל ולבקש החלפת ביתיות. הגענו למסקנה שהאופציה הזאת היא הפחות גרועה מאלטרנטיבות אפשריות אחרות, כגון דחיית המשחק או אירוח בעיר אחרת.

בקיץ, כשהמאמן רמי הדר ואני חיפשנו שחקנים זרים ונתקלנו בעמדות קשוחות של סוכנים שסירבו לסעיפי קאט בחוזה, אמרנו לעצמנו שגראד אחד מידידינו בחמאס ולא יהיה צורך בשום התניה חוזית. למען האמת, לא התכוונו לזה ברצינות. איש לא חלם שהטילים יגיעו כל כך רחוק.

כשהחלה הפעולה בעזה, אחרי התייעצות של ההנהלה, יצרנו קשר עם דוויט ברווינגטון, השחקן הזר שלנו שמתגורר באשדוד, וניסינו לברר כיצד הוא מרגיש ואיך אנחנו יכולים להקל עליו. ברווינגטון הוא אחד הזרים הטובים בליגה הלאומית, הוא מגיע לאחר קריירת קולג'ים מכובדת ועבר מוצלח למדי בליגת הפיתוח של ה NBA. כמעט שכחתי עוד פרט קטן: דוויט כבד שמיעה והסובל מחרשות חלקית, אפילו כשהוא מרכיב את מכשירי השמיעה. מישהו זרק לי היום שאולי זו הייתה אחת הסיבות להחתמתו: הנה שחקן שלא ייבהל מאזעקות.

אבל דווייט מודע למצב, כמובן. הוא גר באשדוד ואיתו אשתו גבי ומלאכי, ילד בן שנתיים. במסגרת השיחות היומיות עם גבי, העליתי אתמול את האפשרות שהמשפחה תעבור לגור מחוץ לאשדוד למספר ימים, נוכח המצב ובהמשך לשיחות הטלפון הבלתי פוסקות מהמשפחה בארה"ב.

תשובתה הכתה אותי בתדהמה. גבי מיקדה את השיחה בשאלות שעניינו אותה באמת: האם צה"ל יכנס כבר הלילה לעזה? מי אלה החמאס האלה ואיך אפשר "לטפל" בהם? חבשתי לרגע את כובע הפרשן הצבאי ונתתי לה סקירה ביטחונית-מדינית-פוליטית מקיפה. בסיום אמרה לי גבי שהם לא חוששים מהמצב, אלא בעיקר מוצאים אותו מעניין, בבחינת "חוויה לימודית". הסברתי לה, מטבע הדברים, שנעמוד לצדם גם אם יחליטו לשנות דעתם ונשתדל לעזור ככל שנוכל. בסיום השיחה תהיתי מי פה הריאלי והמפוכח ומי זה שטרם הפנים את המציאות החדשה.

הלוואי שגם אני יכולתי להתייחס למציאות החדשה כאל "חוויה לימודית". קצת קשה לעשות זאת כשהוריך מספרים לך כיצד נשכבו באמצע הכביש באשדוד למשמע אחת האזעקות, או כשאתה מוצף לפתע בהצעות לאירוח מחברים בכל רחבי הארץ. בתחילה גרמו לי ההצעות הללו לתחושה הטובה, אבל כשהן הלכו ונערמו התחוור לי שעירי, אשדוד, הצטרפה ל"קו העימות" הידוע לשמצה.

אחת הבעיות המרכזיות שאיתן צריכה להתמודד קבוצה שעירה מופגזת, היא שהסימפטיה נעצרת ברגע שמתחיל המשחק. מתסכל לגלות שאחרי שמסיימים לדרוש בשלומנו, לגלות הבנה, הזדהות וכל שאר דברי הנימוס המקובלים – עדיין מעזים לנסות ולנצח אותנו. העניין הוא שאנחנו רוצים לנצח במשחק הערב. מאוד. אם כוכב נצרת עילית, סטנלי ברנדי, לא יהיה ציוני מספיק כדי לוותר לנו על המשחק, לא תהיה ברירה ונצטרך להילחם כדי לקחת אותו בכוח.

תחזיקו לנו אצבעות – בכל זאת, אנחנו מקו העימות.