"בשורה התחתונה - אני רוצה להיות האיש הזה. אני רוצה להראות לליגה ולעולם שהיכולת שלי הגיעה לרמה הזו". זה מה שאמר לאחרונה אמארה סטומדאייר מפיניקס לעיתונאי סטיבן איי סמית מ-ESPN, שהתעניין בשאלה כיצד הוא רוצה את מעמדו בקבוצה. "יש לך את לברון ג'יימס, שהוא השחקן המוביל של הקאבלירס. יש לך את דווין וויד, השחקן המוביל של מיאמי. דוויט הווארד? המג'יק הולכים אליו כל הזמן. כריס בוש? בטורונטו הולכים אליו כל הזמן".
אחרי חודשיים של עונה רגילה עומד אמארה על 22.5 נקודות ב-55 אחוזים מהשדה, 9 כדורים חוזרים, 8 טיולים לקו ב-83 אחוזים (שיא קריירה) ו-1.2 חסימות (לעומת 2.1 אשתקד), מספרים שבהחלט מעמידים אותו במדף העליון של כוכבי הליגה. אבל, אעפס, אחד מתחת לזה של מגה הכוכבים עליהם הוא מסתכל מלמטה.
בהמשך אותו ראיון הבהיר אמארה כי הוא כבר מתכנן את קיץ 2010, עת יוכל להשתחרר מחוזהו ולהפוך לשחקן חופשי, יחד עם לברון, וויד, בוש ואחרים, בשוק השחקנים החופשיים הגדול בהיסטוריה של הספורט העולמי. המסר ששלח סטאט ברור: אני באותה שורה כמו החבר'ה האלה, ואם לא אהיה מרוצה בפיניקס, אמצא קבוצה אחרת שתהפוך אותי לכוכב בסדר גודל שכזה.
איך כוכב אחד מעז?
האובססיה של שחקני ה-NBA להפוך לכוכבים המובילים בקבוצותיהם החלה עם זריחתו של מייקל ג'ורדן, שהפך את השליטה האבסולוטית של שחקן אחד בנעשה על המגרש ליוקרתית ולנוסחא שמביאה אליפויות. בפועל, שש מהאלופות שנלקחו מאז תלה MJ את הנעליים,, סן אנטוניו (1999, 2003, 2005 ו-2007), דטרויט (2004) ובוסטון (2008), עשו זאת תוך הישענות על תלכיד קבוצתי איתן ומאוזן יותר, קרנו של הסופרסטאר היחיד לא דעכה. בעצם, הלייקרס של שאקיל וקובי בריאנט ומיאמי של דווין וויד ושאקיל היו היוצאות מן הכלל בתחום זה, והבליטו את כשרונותיהם של היחידים.
אך מכיוון שבעוד שנתיים גורלם של חצי ליגה יהיה תלוי בהחלטה של שחקן חופשי כזה או אחר, סביר להניח שהקבוצתיות לא תאפיל בקרוב על הכשרון היחודי של הלברונים, הקובים והווידים של העולם, גם אם אלו לא יזכו לענוד ב-2009 או 2010 טבעות אליפות.
כאן צריכה להישאל השאלה מה הופך את השחקנים האלה ל"האנשים"? מלבד יכולת אתלטית, כשרון, מוסר עבודה, תכונות שיש גם לאמארה, הם חמושים בגן נוסף וחמקמק שניתן אולי לתארו כמנהיגות. היא יכולה להיות שקטה (טים דאנקן), צבעונית (שאקיל אוניל), כוחנית (ג'ורדן), חיובית (צ'ונסי בילאפס), אבל היא חייבת להיות שם. לעיתים היא שם הרבה לפני שהיכולת על הפרקט מטפסת לרמה הבאה, כפי שניתן לראות במקרה של דריק רוז, למשל.
פחות דיבורים, יותר מעשים
אולם כשבוחנים את סטאט מתקשים למצוא את אותו הגן. הוא מדבר על רצונו להיות הכוכב הגדול, על כך שהוא מאמין שהוא יכול להיות כזה, אבל בפועל זה לא קורה. כמובן שניתן להאשים את המאמנים והמנהלים שלו שלא מפנים לו את הדרך ומפנים אליו את אור הזרקורים, אבל מנהיגים אמיתיים לא פונים לתקשורת ומספרים לעולם שהם רוצים להיות מנהיגים, דבר ששמענו אותו עושה שוב ושוב בשנים האחרונות.
מנהיגות לא מקבלים, אלא לוקחים. ואמארה, כפי שהוכיח זאת פעמים אינספור, לא מסוגל להתגבר על המכשול הזה. לברון לא התבכיין שהוא לא המלך גם כשהיה בן 18, הווארד הפך את עצמו למרכז של המג'יק פשוט כי הוכיח לפרנסיו שאין להם ברירה אחרת, והדבר נכון אפילו הרבה יותר לגבי וויד וקובי, שבגלל גדולתם נאלץ שאק לעזוב את העיר. עכשיו הוא יושב ליד אמארה על הראש, ולמרות שהוא כבר בן 36, הוא עדיין חלק מרכזי יותר בתלכיד הנוכחי של הסאנס מודל 2008/9.
ויותר מכך, בעקבות הניתוח שעבר בקיץ 2005 בברכו החמיץ הפורוורד של השמשות 79 משחקים מעונת 2005/6, אותן העביר, לפי רשמיו של העיתונאי ג'ק מקלאם בספרו המצוין על אותה עונה של הסאנס, "שבע שניות או פחות", פחות בדאגה למרקם הקבוצתי ובנסיונות נחושים לשוב לכושר בהקדם האפשרי, ויותר בהתנהגות ילדותית שהפכה אותו לדמות לא אהובה בחדר ההלבשה. סטאט התרחק אז מחבריו, לא הקפיד להגיע לכל המשחקים והאירועים הקבוצתיים, וכרת את ענף המנהיגות עליו רצה לשבת. היום הוא מתלונן ודורש שיתנו לו את המושכות.
נגד סן אנטוניו במשחק חג המולד, למשל, הוא קיבל את כל הכדורים האחרונים באווירת פלייאוף אמיתית. התוצאה? אסיסט, שלוש החטאות מקרוב, והרבה היסוסים וספקות עצמיים. סביר להניח שב-2010 תימצא הקבוצה שתשקיע חוזה מקסימום ביכולות האדירות של אמארה, ותהפוך אותו לאבן הפינה של מועדון מתחדש. סביר להניח שהשילוב של הפורוורד ושורה של רול פליירים לא תניב הצלחות מסחררות. כנראה שרק אז הוא יידע להעריך את הקבוצה שיש לו כיום.