ההצקה חייבת להימשך

צו מילואים, דו"ח תנועה, תשלום ביטוח לרכב, הזמנה לחתונה של מכר מדרגה ג' וביקור במס הכנסה. זו רק רשימה קצרה וחלקית של דברים שלא תיתקלו בהם ביומיום, פעם או אולי פעמיים בשנה, ועדיין יהיה בהם די כדי להרוס לכם את היום. כשהם יופיעו הם יציקו לכם כמו זבוב טורדני ולא יעזבו במשך שבועות ארוכים, ייעלמו ושוב יפציעו בשנה הבאה, כאילו בהפתעה גמורה.

גם לנו בתקשורת הספורט יש את הזבוב הטורדני הזה, כל מיני תופעות לא שכיחות מדי, אבל כאלה שמגיעות כמעט דרך קבע, מזמזמות, עוקצות ואז נעלמות עד לפעם הבאה. לתופעות כמו קלישאות וציטוטים בנאליים אחרי משחק או לפני המראה כבר התרגלנו, משום שהן פוקדות אותנו ביומיום. הבעיה היא בעקצוצים המעגליים שבאים והולכים, מסרבים להיפרד.

הזמן: יוני-אוגוסט ונובמבר-ינואר

חלוץ העתיד של נבחרת ישראל עדיין לא בן 20, וכבר סוחב מאחוריו היסטוריה ענפה באירופה, אפילו חוק בכנסת עבר על שמו. לפני כל חלון העברות מגיע הזמן לעזוב את תחנת האם צ'לסי ולנחות במקום אחר באי הבריטי. פעם זו שפילד וונסדיי, פעם קווינס פארק ריינג'רס ופעם פורטסמות'. לשם גיוון, השנה מעורבות בסיפור גם אוטרכט, ווילם 2 ועוד כמה קבוצות בהולנד, סתם כדי שיהיה איך לעורר את השוק הדליל לשחקן. בכל חלון העברות אנחנו עדים מחדש לכותרת שזועקת כי "החלוץ הצעיר לא מרוצה ממעמדו בקבוצה", ואחרי מספר שבועות (במקרה הטוב) או חודשים (במקרה הריאלי) הוא אורז את הפקלאות ונודד. בכל מקרה, התואר שלו הוא עדיין "שחקן צ'לסי", וזה מספיק טוב כדי למצוא מקום כמחליף על הספסל של קבוצת תחתית מהליגה הראשונה. אולי די, בן?

הזמן: סוף אפריל/תחילת מאי

אם יש סיבה לקוות שמכבי תל אביב לא תגיע לטורניר ארבע הגדולות של אירופה, זהו הבאזז התקשורתי והקומבינות שעושות חברות הטיולים על גבה של התקשורת. "רק שלוש מאות חבילות נשארו למדריד", מבשרות הכותרות ומייד תורמים חיילים משוחררים, אמהות חד הוריות והקבצן מאלנבי את כל החסכונות שלהם כדי להיות שותפים לחוויה. והלאומנות, הו הלאומנות, שוטפת את היציעים. "תכולת האולם היא 12 אלף איש, 9,000 מתוכם צפויים להיות צהובים". רבותי – כבשנו את אירופה (במפעל שאף אחד מלבדנו לא יודע שהוא קיים). וכמובן, איך אפשר בלי הוידאו של אילן השועל, מומו הזאב ושולי הנמלה מתחככים במקומיים, לומדים משפטים בצ'כית ומביאים עימם את הרב גלויברמן שיעשה מנין באמצע הכיכר האדומה. אפילו תמונה של שמעון מזרחי כבר יותר מרעננת.

הזמן: סוף ינואר

האירוע הנצפה ביותר בעולם (כאירוע בודד ולא כחלק מטורניר) הוא עוף מוזר בעיני אוהד הספורט הישראלי. מצד אחד משהו גדול מתרחש כאן, ומצד שני אנחנו אפילו לא יודעים באיזה ענף זה. איך מעניינים את הקורא הישראלי? עם המזומנים של החברים הטובים באמריקה. "2.3 מיליון דולר לחצי דקת שידור", תבשר הידיעה וכולנו נפקח את עינינו בתדהמה ונזעק: "וואו, 2.3 מיליון לחצי דקה? כמה פיצות הייתי מזמין עם הכסף הזה, ועוד היה נשאר לי עודף לפורד פיאסטה אוטומט". שני דברים בקשר לעניין הזה. הראשון – זה אף פעם לא באמת משתנה, בכל שנה משלמים בין 2 ל-2.5 מיליון דולר על חצי דקת שידור בסופרבול, אפילו בעתות משבר כמו זה של היום, והנה על הדרך סיפקנו לכם מידע כמה ישלמו גם השנה. השני – בחיאת רבכום, זה בא מהכיס של אבא שלכם? אם לא, זה לא באמת מעניין.

הזמן: לפני הדרבי

חבורת ילדים שמגדירים את עצמם "אולטראס 78" או "השחקן ה-19" קונה ספריי ואומרת "יאללה, בואו נרסס קצת גרפיטי כדי לראות תמונות של מה שעשינו באינטרנט". האתרים תמיד מתפתים, ואכן בבוקר המשחק הגולשים עדים לכותרת הזועקת על כתובות במתקן האימונים. התוצאה: החבר'ה שריססו השיגו את מטרתם ויוכלו להשוויץ בבית הספר עוד בטרם יבש הצבע. ההשלכה: שוב יצאנו מטומטמים.

הזמן: 2-4 פעמים בשנה

כשמאמן כדורגל מפוטר, אומר יושב ראש הקבוצה: "את השחקנים לא יכולנו להחליף, היינו חייבים זעזוע". יכול להיות שבראש של שחר פאר היא קבוצת כדורגל שלמה, כי כתוצאה מהיכולת הגרועה ומהדעיכה שלה, מי שמשלם את המחיר הוא תמיד המאמן. פאר, אם נגזים במטאפורה, היא אפילו סוג של הבעלים המטורף, כשמאז הפרידה המתוקשרת מעודד יעקב ויובל חיגר היא לא נותנת למאמנים יותר מדי צ'אנס (ולפעמים גם להפך). בינתיים היא צונחת בדירוג ה-WTA והדבר היחיד שהוכיחו כל חילופי הגברי הללו, הוא שהבעיה לא נמצאת אצל המאמנים. בקרוב נכנסים ל-2009 ולא לדאוג – יש מאמן חדש. לפחות עד מרץ.

הזמן: תחילת יולי

הסיבה היחידה ששמה של בית"ר מוזכר בכותרת היא שהשיטה שייכת ליושבי הגדרות של בית וגן. בשנים האחרונות הצטרפו גם שתי התל אביביות, מכבי חיפה, מכבי נתניה ואפילו קבוצות הליגה הלאומית לטרנד המאוס הזה, ובתחילתו של כל קיץ אנחנו יכולים להיות עדים לתופעה שכבר מזמן אין בה שום פיקנטריה, סתם כמיהה מצד האוהדים לקצת תשומת לב והתחככות עם השחקנים. למעשה, לאור העובדה שמנהלי הקבוצות כבר מכירים היטב את התופעה, לא מנסים להילחם בה ומפסיקים את האימון ביוזמתם, הופכת המילה "פיצוץ" לסתם הגזמה טפלה.

הזמן: כל השנה

הביטוי "גרנט מועמד" כבר הפך לסוג של מטבע לשון. בניגוד למקרים הקודמים, הוא לא חוזר על עצמו פעמים ספורות בשנה אלא כמעט בכל יום. אפילו סוכנויות ההימורים האנגליות למדו את הפטנט, ואחרי כל עריפת ראש מציבות את הישראלי במקום מכובד ברשימותיהן. אז אם התופעה חוזרת על עצמה, למה היא פה? כי כרגע אנחנו עדיין בשלב המשעשע, רגע לפני שזה הופך למציק ומאוס ונזרק כלאחר כבוד לרשימת הקלישאות.

הזמן: סוף ספטמבר, סוף דצמבר

או, בטח תהיתם למה בכלל הורם הפרויקט בעיתוי הזה, ואנחנו רק נשיב ונודה שזה לא מקרי. אין שום ספק שכתבות סיכום השנה, העברית והגרגוריאנית, הן המאוסות ביותר, קוץ בישבן שאי אפשר להיפטר ממנו. הרי לא באמת מעניין אתכם מי יהיה ספורטאי השנה שלנו, מהו אירוע השנה, למי יצאה הנפיחה המסריחה של השנה ומי הבקיע את שער השנה. לא רק אתכם זה לא מעניין, גם מייקל פלפס ולאנס ארמסטרונג לא ממש מחכים לכך בקוצר רוח. למקרה שלא שמתם לב, גם הכתבה הזו היא סוג של סיכום שנה. אז למי שטרח והגיע עד לפה, רק אומר כלשונו של עמוס לוזון: "אכלתם אותה".