זמן קסם

בעוד שרוב העיניים התמקדו בסוף השבוע בנעשה בסטייפלס סנטר, המרוויחה הגדולה של יום חג המולד החגיגי במיוחד שיחקה חמש שעות לפני כן. במשחק שפתח את יום חמישי, אי שם בצהריים שעון ארה"ב, לקחה אורלנדו את ניו אורלינס, מעכה אותה והכינה קציצות תוך פחות משני רבעים. בדקה ה-21 התוצאה הייתה 27:57, השאר היה זמן זבל בלתי נגמר. ואנחנו מדברים כאן על ההורנטס, לא על עוד נמושה מערבית.

הניצחון ההוא והניצחון הלילה במינסוטה העלה את הקוסמים למאזן של 24 ניצחונות ושישה הפסדים, במקום הרביעי בליגה, במרחק 2.5 משחקים מבוסטון האימתנית, ולא פחות משישה משחקים לפני דטרויט האימתנית לשעבר. אז אין יותר הייפ סביב הקבוצה הנהדרת של סטן ואן גנדי? כי יש תחושה כללית שלמג'יק אין כלים להצליח בפלייאוף.

לעתים החמישייה שכוללת את דווייט הווארד וסביבו ארבעה נמוכים נראית רכה מדי בהגנה ומתבססת יותר מדי על קליעות מבחוץ בהתקפה. הווארד הוא מפלצת, זה נכון, אבל הוא לא שחקן פוסט שמסוגל לייצר לעצמו ולאחרים מצבי קליעה, שחקני החוץ תלויים יתר על המידה ביום שהם תופסים, וההגנה מתבססת יותר מדי על העזרה של סופרמן בצבע (3.6 בלוקים לערב). בפלייאוף הקודם זה לא הספיק אפילו כדי לדגדג את דטרויט.

מבט מעמיק יותר מראה שאולי אנו ממהרים לזלזל באורלנדו. הסדרה מול דטרויט הייתה צמודה יותר מה-4:1 בה הסתיימה, ואן גנדי מוליך חבורה צעירה שרק משתפרת כל הזמן, ואת מה שהיא עושה, היא עושה ברמה הגבוהה ביותר שיש. יהיה לנו מספיק זמן לנתח את היכולת של הקוסמים בפוסט סיזן, כרגע מה שמעניין זה לבדוק איך הם מנצחים בלי הפסקה בעונה הרגילה.

סוד ההצלחה של אורלנדו טמון בשיפור היכולת האישית של שחקניה. לא ברור איך ואן גנדי עושה את זה, אבל שנתיים הוא מאמן את הקבוצה וכל שנה הוא קיבל מאחד מהשחקנים שלו קפיצת מדרגה שהגיעה משום מקום. בשנה שעברה זה היה הידו טורקוגלו, שהפך לפתע למכונת התקפה אדירה וגם לאחד משחקני הקלאץ' הטובים בעולם, והשנה מי שהשתדרג משמעותית הוא הפוינט גארד ג'מיר נלסון, שלאחר שנתיים של ירידה בתפוקה וביכולת איפס, כך פתאום, את הידית, והוא לא מפסיק לייצר נקודות. לאחר 10.9 נקודות בעונה שעברה, השנה הוא מספק 16.8 למשחק ובמגמת עלייה - בדצמבר הוא כבר קולע 20 נקודות למשחק עם שלוש שלשות ב-61.2 אחוזים מטורפים.

במקביל לשניהם, גם הווארד ממקסם את היכולות שלו מאז שהמאמן החדש הגיע, וכך אורלנדו הרוויחה פרנצ'ייז פלייר ושני כוכבים רק משיפור של שחקנים שהיו לה, שבעבר התקשו להוציא מעצמם את המירב. זו בדיוק כוונת הביטוי "מאמן של שחקנים". ואן גנדי והצוות שלו גם מצליחים להביא את השחקנים שלהם ליכולת אישית מקסימלית, וגם בנו שיטה שמאפשרת להם לבוא לידי ביטוי.

המשחק של המג'יק, כאמור, מבוסס על ארבעה שחקני חוץ שמתפרסים על קו השלוש, ודווייט הווארד הוא יותר מכרטיס חופשי להפגזות מבחוץ. השנה שלושה מהארבעה הם שחקנים שיוצרים מצבי קליעה - הידו, לואיס ונלסון, זה בעצם הופך למשחק של בידודים בו לכל שחקן יש שטח נרחב לפעול. השלושה יודעים גם להגיע לטבעת, לזרוק מחצי מרחק וגם למצוא את הקלעים (טורקוגלו ונלסון יותר, רשארד פחות). גם להווארד יש הרבה שטח לפעול בצבע, והוא מנצל זאת לתנועה בלי כדור שממשיכה לפנות אותו לדאנקים קלים וסחיטת עבירות.

בעוד שבהתקפה מדובר בהחלט בקבוצה מוכשרת מאוד, ההפתעה היא היכולת ההגנתית. מבחינה סטטיסטית, אורלנדו היא אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה. היא שלישית באחוזים מהשדה והשלוש של היריבה, מקבלת הכי מעט שלשות ושולחת את היריבות מעט מאוד לקו העונשין. למרות שפרט להווארד ומיקאל פייטרוס אין לקוסמים שחקני הגנה גדולים, ההגנה הקבוצתית עובדת נהדר.

לכן, יכול להיות שהשיפור של נלסון הוא לא המשמעותי בקבוצה השנה, אלא זה של הווארד. הנוכחות ההגנתית שלו היתה נפלאה גם בעונה שעברה, אבל השנה הוא כמעט לבדו אחראי על קבוצת הגנה גדולה, ובינתיים מצליח אפילו לערער את מעמדו של קווין גארנט כזוכה הוודאי בתואר שחקן ההגנה של השנה. הוא מאפשר לשחקני החוץ להיצמד לשחקנים שלהם ולהימנע מעזרה, הופך את הצבע לסיוט עבור החודרים היריבים עם 3.6 גגות למשחק ומסתדר כמעט לבד בריבאונד, כי אין לידו אף פאוור פורוורד לרפואה.

הנוכחות של הווארד בשני צדי המגרש, והיכולת לשחק עם ארבעה שחקני חוץ סביבו כמעט בלי נזק למשחק הפנים, מייצרת אנומליות סטטיסטיות שמאפשרות לאורלנדו להיראות טוב כל כך. בהתקפה מדובר בקבוצה שגם זורקת המון לשלוש (שנייה רק לניקס) באחוזים נהדרים, וגם מגיעה לקו הרבה מאוד (שישית בליגה).

בהגנה המצב הוא הפוך - היריבות גם לא זורקות ולא קולעות שלשות וגם לא הולכות לקו. ביחד, למג'יק יש יתרון עצום בשני תחומים שבדרך כלל באים אחד על חשבון השני. היא קולעת 4.5 שלשות יותר מהיריבות ומגיעה לקו העונשין חמש פעמים יותר. ככה מנצחים משחקים.

בעצם, מכל כיוון שמסתכלים עליה אורלנדו היא קודם כל קבוצת כדורסל מצוינת. היא קבוצה שקשה מאוד לשמור עליה ולא קל להתקיף נגדה. היא קבוצה שיודעת לנצל את המיס-מאצ'ים שהיא יוצרת לטובתה ולמזער את הנזקים שהוא גורם לה. היא קבוצה עם ארבעה שחקנים מצוינים ועוד אחד, פייטרוס, שמשתלב נהדר כשחקן החמישי, וגם הספסל תורם יותר מהצפוי. מדובר בקבוצה שמאומנת נפלא על ידי מאמן שבשקט מופתי עושה את דרכו לצמרת הגבוהה של המאמנים בליגה.

לא בטוח שהשנה יהיו למג'יק כלים להתמודד עם שתי הגדולות של המזרח, אבל עוד קצת שפשוף ועוד מחליף רציני לשחקני הפנים וניתן יהיה לדבר על קבוצה גדולה באמת. כאמור, זה עוד רחוק ויהיה עוד מספיק זמן לבדוק זאת לקראת הפלייאוף. בינתיים, המעט שניתן לעשות עבור הקוסמים הוא להתחיל לדבר על ארבע הגדולות של הליגה. בוסטון, הלייקרס, קליבלנד ואורלנדו. איך זה נשמע?