הסרט של בית"ר רק מתחיל

את המצב שבו בית"ר ירושלים נמצאת כיום אפשר לתאר במילה אחת: הכחשה. נכון, הקבוצה כבר לא רצה לאליפות, אבל עדיין הקבוצה קיימת. יש מחזור חיים, יש סוג של התרחשות. את העוני האמיתי ומה שעלול לקרות למועדון בעונה הבאה, לא תמצאו במגרשים ההומים, אלא במשרדים הריקים. ממועדון גדוש בעובדים, משרדי בית"ר כמעט התרוקנו מאדם. כמות העובדים קטנה בצורה משמעותית, כשאיציק קורנפיין, היו"ר, מנסה לנווט את המעט הזה כדי שיוציא את המירב. איפה הרהב של ימי שקלאר, איפה העושר של תקופת ארזי. היום הכל נופל על מעט מאוד אנשים, בקרוב הסיטואציה הזאת תתממש על הדשא.

את הטלטלה האמיתית בית"ר תעבור ב-2009, ולמרות שהקבוצה כנראה תרד מסדר היום של מאבקי הצמרת, היא צפויה להיות אחד מסיפורי הספורט הישראלי המעניינים ביותר. או במקרה שלה: גורלי. כרגע ארקדי גאידמק עדיין ערב למשכורות שהוא אמור לשלם בעונה הנוכחית, אבל הצונאמי האמיתי צפוי בעונה הבאה. האם גאידמק ימכור, ישאיר את המועדון לגווע מבלי שהוא מכניס שקל, אי אפשר עדיין לדעת. חוץ מזה שיהיה מעניין. הנה לכם 4 תסריטים עיקריים למה שצפוי לבית"ר בחלק האחרון של 2009.

ב-14 בדצמבר 2001 התאבד רובי שפירא בירייה, ושלח את קבוצתו האהובה הפועל חיפה לניהולם של מפרקים. כבר בחודשים שקדמו להתאבדות הטרגית, תזרים המזומנים של הפועל חיפה נחלש בצורה משמעותית, אבל הכאוס האמיתי החל כאשר האיש היקר שלח יד בנפשו. יותר מדי אנשים החלו לבחוש ולריב, יותר מדי שחקנים הפסיקו פתאום לשחק בשביל הסמל, ושנים של השקעה נבלעו בחור שחור של ייאוש, בלבול, חוסר אונים וחוסר יכולת.

בית"ר יכולה למצוא את עצמה בסיטואציה דומה בעונה הבאה. ללא תזרים מזומנים, ללא אבא, ללא הרבה שחקנים בכירים ועם הרבה אנשים שלא יודעים לתפקד תחת הסיטואציה הקשה, העסק עלול לקרוס תוך עונה. הפועל חיפה ירדה בסיום העונה ההיא ליגה (2001/2), ולא מן הנמנע שגם בית"ר, תחת הלחץ התקשורתי הבלתי נסבל של התקשורת והקהל בימינו, תמצא את עצמה באותו מקום. אין ספק, כי העוצמה של בית"ר בליגת העל חזקה בהרבה מזו שהיתה להפועל חיפה. חוט השדרה של הקבוצה מהבירה נשען הרבה פחות על איש אחד שיושב בראש הפירמידה. הפועל חיפה גם ירדה בליגה של 12 קבוצות ובית"ר תשחק בעונה הבאה בליגה של 16 קבוצות (מישהו אמר תודה לאבי לוזון?), אבל כשמתחילים ליפול אף פעם אין לדעת איפה זה יסתיים.

באופן קצת אירוני, ההצלחה של מכבי חיפה העונה לא רק באה על חשבון בית"ר, אלא גם באה לטובתה. בסיפור ההצלחה של מכבי חיפה העונה, בית"ר יכולה למצוא מסרים אופטימיים. מסרים לפיהם אפשר להעמיד קבוצה תחרותית ומצליחה גם באמצעות ילדים מוכשרים שהתבשלו במשך שנה-שנתיים בליגת העל, לצד זרים לא יקרים ומספר מצומצם של ותיקים. מתברר שכוחה של אוירה חיובית הוא לא רק בחיבור בין הקבוצה לקהל, אלא גם מתבטא בתוצאות.

ב-2009 בית"ר יכולה להניח את היסודות האלה, בין אם גאידמק יעמיד תקציב מינימום ובין אם הקבוצה תירכש על-ידי איש עסקים שלא יוציא יותר מדי כסף מכיסו ויתבסס רק על ההכנסות הקבועות. עידן טל בתפקיד יניב קטן – הוותיק שיושב על החוזה הכי שמן ומוצא מחדש את הקאמבק המיוחל, אבירם ברוכיאן וברק יצחקי בתפקיד דקל קינן- הצעיר שמבין את גודל האחריות שנפלה עליו, ומספר צעירים שאיציק קורנפיין והמאמן שהוא יבחר ישכילו לזהות ולטפח לקראת הבאות. הסקאוט איתן מזרחי והמאמן שיהיה בעונה הבאה ימצאו שני זרים יעילים שיקלטו בשנה הראשונה, ויתחברו לאווירה הסוחפת סביב הקבוצה שחזרה לשורשים. מכבי חיפה תזכה באליפות שנייה ברציפות, אבל נחשו מי תארוב לה כשהשובע והשומנים יאכלו את הקבוצה של יעקב שחר? נכון, התלכיד הבית"רי שנוצר ב-2009 והפך את הקשיים ליתרון.

סביב בית"ר ירושלים תמיד חגים עורבים. עלוקות מהעבר שלא מסוגלים להזדקן בשקט, ותמיד מחפשים את משחקי הכבוד. תמיד מחכים להזדמנות לחזור לעמדת הכוח הישנה, אם זה בעמדת היועץ, היו"ר או הבעלים. בשם הנוסטלגיה, הם לא מרפים. מנסים בכוח להשתלט, לא מבינים שעבר זמנם. הם יודעים שהקהל מאס בהם, שהאוהדים לא מאמינים לסיפורי הבדים שהם מפיצים, אבל תמיד יש להם את העיתונאים שאף פעם לא הבינו מה זו בית"ר ירושלים – למרות שהם מסקרים אותה יום יום, שעה שעה, ובעזרת המקלדת שלהם דואגים להשאיר את הטרחנים האלה בתודעה. רק מחכים לרגע שבו הם יוכלו לחזור. הרי בית"ר ירושלים שייכת להם, לא?

ייתכן מאוד שברגעים אלה כל הדדשים, האברם לוים או הפניג'לים מארגנים לעצמם קבוצת ניהול, ומחכים לרגע החולשה של גאידמק כדי לאסוף לחיקם את בית"ר עוד לפני שאיש עסקים אחר בכלל יחשוב על האופציה הזו. לא משנה מי זה יהיה, בית"ר תחזור בדיוק לנקודת השבר שבה היא מצאה את עצמה בתחילת העשור. קבוצה עממית מדי, מפגרת מדי. אם זה יהיה דדש, צפו בהחלט לרכש לא מציאותי וחובות במס הכנסה. אם זה יהיה פניג'ל, צפו לניהול ילדותי ולקבוצה נאיבית שלא מסוגלת אפילו לשמור על שחקנים זוטרים כמו שלומי ארבייטמן. בשני המקרים, בית"ר תישאר רק כסיפור פיקנטי, לחלוטין לא קבוצה שמנסה לצעוד לעבר העידן המודרני. או בקיצור, קבוצה לא רלוונטית בליגת העל.

אם יש דבר חשוב שארקדי גאידמק הוכיח לכל מיליונר שקורא עברית, זה הכוח שיש לבית"ר. בין לילה, ארקדי הפך למלך ישראל. סיפור חייו של אותו אדם אלמוני שעלה מברה"מ דוקלם על ידי כל ילד, ואת האינצ'ים ודקות המסך שהוא קיבל במדיה הישראלית אפשר להשיג רק על ידי מסעות פרסום שעולים עשרות מיליונים. אם רק היה משכיל להתנהל טוב יותר אחר כך ולהראות לציבור הבוחרים שהוא לא רק יודע לשפוך כסף אלא גם יודע להעמיד עבור בית"ר שיטת ניהול אירופית, מתקדמת, זה גם היה מתבטא בקלפי.

בכל מקרה, גם אם גאידמק ימכור, בית"ר יכולה למצוא עוד גאידמק. עוד איש עסקים שירצה להתפרסם ולעלות על נס את נכסיו. במשרדי בית"ר מתקבלים מדי פעם טלפונים מאנשים כאלה, כשהאיש שעונה להם, איציק קורנפיין, למוד לקחים מתקופת גאידמק. הוא וראשי בית"ר לא יחזרו פעמיים על טעויות גאידמק וינווטו את הכסף שיזרים אותו איש עסקים להשרשת תשתיות בריאות למועדון. במקרה כזה, אף אחד לא ימהר לספק חוזים מוגזמים לשכירי חרב, ועל חורבות עידן גאידמק, יקום מודל משופר, חכם ויעיל יותר לאותה מפלצת שזכתה בשתי אליפויות ברציפות. נכון, זאת בית"ר, קבוצה שגם לפני גאידמק חייה את הרגע, אבל מתישהו מגיע השלב שבו גם הפראים ביותר מתבגרים. ואין כמו המשבר הצפוי לבית"ר כדי להתבגר פעם ואחת ולתמיד.