חוזר בשאלה

הדשדוש של דטרויט של אייברסון, לעומת ההצלחה של דנבר, מעמיד את אוהדי AI במצב לא נעים. הקומישינר תוהה אם טעה לכל אורך הדרך

גיל קדרון

אומרים שהסתיים עידן האידיאולוגיות. שימין זה כבר לא ימין וששמאל איננו שמאל. שכיום כבר לא בוחנים את המציאות דרך משקפיים אידיאולוגים שמתמקדים באירועים מסוימים ומתעלמים מאחרים, כאלה שאינם מסתדרים עם ראיית העולם שלנו. אז אומרים.

מי היא אהדה אם לא אידיאולוגיה? אתה בוחר לראות את העולם דרך נקודת מבטם של קבוצת אנשים מסוימת, להם אינטרסים ברורים, אתה שופט את האירועים לפי איך שהם משפיעים עליהם, מזדהה איתם בכל נימי נפשך, ומגן עליהם בכל פעם שמישהו תוקף או מבקר, חמוש תמיד בשורה של טיעונים מוכרים וממוחזרים.

אז כן, אני אידיאולוג. כבר שנים ארוכות שאני אוהב את אלן אייברסון. את האמוציות שהוא מביא לפרקט, את הכשרון הבלתי נגמר, את חוסר האפולוגטיות שלו, את העובדה שגמד נמוך ממני מקרקס את הגוליברים של העולם. כבר שנים ארוכות שאני מסנגר עליו. הגנתי עליו כשהתנגש ראש בראש עם מאמניו בפילדלפיה, כשהסביר ללארי בראון ש"אנחנו מדברים על אימון, כולה אימון" באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת, כשאף כינור שני לא פרח לידו, כשלא הצליח להשיב את פילדלפיה לגבהים אליהם הביא אותה בפלייאוף 2001, כשהודיע לקבוצה שהוא רוצה לעזוב, כשהחיבור עם דנבר וכרמלו אנתוני לא הניב פירות, וגם כשהפיסטונס התחילו לדשדש מהרגע שהגיע העירה. אבל יכול להיות שמתקרב הרגע בו לא תהיה לי ברירה אלא לנטוש את המפלגה.

עוד בוואלה!

בעקבות ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאב: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

לכתבה המלאה

זה לא אני, זה הסגל/מאמן/GM שעקום

בדטרויט הגיע אייברסון לקבוצה הכי טובה שאי פעם היה בה. פתאום יש לידו אופציות התקפיות מרשימות, שחקנים מנוסים, צעירים רעבים, וג'נרל מנג'ר שרק רוצה אליפות. והנה, הבוכנות עומדות על מאזן שלילי של 11:10 מאז ש-AI לבש לראשונה את הגופיה הכחולה-אדומה. ודנבר, מצדה, לא מפסיקה לנצח עם צ'ונסי בילאפס במקומו של התשובה (6:17). האם נגמרו התירוצים?

בשבועות האחרונים נמצא AI במוקד העניינים. המאמן מייקל קרי ביקש שלא יאשימו אותו, הזיז אותו מהעמדה מספר 2 ל-1, צמצם את הדקות שלו, הסביר לתקשורת מדוע צמצם את הדקות שלו, התלבט בנוגע לדרך היעילה ביותר להשתמש בו, הסביר לתקשורת שהוא מתלבט מה הדרך הטובה ביותר להשתמש בו, הפך אותו למנהל משחק, ואז לסקורר, ואז שילב בין שניהם, וכן הלאה.

בינתיים זה לא ממש עובד והמספרים שלו בירידה. לפתע הוא רושם רק 18 נקודות ב-43 אחוזים מהשדה (העונה 71 אחוזים מהזריקות שלו מגיעות מבחוץ), מוסר רק 5.7 אסיסטים, אבל ממשיך לאבד בקצב מוגבר (2.9). להגנתו ייאמר שכל החמישיות היעילות ביותר של הפיסטונס, כשבודקים את המספרים, הן כשהוא על המגרש, והמילטון הוא שחקן החמישיה היחידי עם נתוני פלוס/מינוס טובים משלו.

אבל בשורה התחתונה אין להתעלם מכך שאלו ימים קשים לאוהבי אייברסון. תמיד גרסנו כי הסיבה לחוסר ההצלחה היחסי שלו הינו תוצאה של מציאות שהתנכלה לו. אמרנו שזה לא שאיננו יעיל, אלא שאין לו מספיק כלים? עם ריפ המילטון, ראשיד וואלאס, טיישון פרינס, רודני סטאקי ואחרים, הטיעון הזה כבר לא רלוונטי. זו לא אשמתו של AI שכל מספרי ה-2 שלצדו היו בינוניים (טוני קוקוץ', ג'רי סטאקהאוס, קית ואן ולארי יוז קמלו לצדו)? מה תגידו, ריפ התקשה לפרוח לצד אייברסון הרכז, וחזר לכושר מהרגע שסטאקי הוא זה שמנהל את המשחק. חשבנו שהתשובה לא חור בהגנה, פשוט שקשה לשמור בקבוצה גרועה (פילדלפיה) או בקבוצה בה אף אחד לא שומר (דנבר)? וואלה, הנאגטס הפכו לאחת מהקבוצות ההגנתיות הטובות בליגה מהרגע שעזב, למרות שהחסירו את מרכוס קמבי, בעוד שהרכזים שפוגשת דטרויט מאז חוגגים כאילו אין מחר.

הנה רשימת הרכזים אותם פגש אייברסון מאז ה-5 בדצמבר. מייק ביבי (27 נקודות ב-77 אחוזים מהשדה) להט מולו, דרון וויליאמס (שיא עונתי של 29 נקודות) התעלם מקיומו, מייק ג'יימס (שיא עונתי של 16 נקודות) נזכר לפתע שהוא שחקן, ריימונד פלטון (17 נקודות, עם ממוצע עונתי של 13) נהנה, טי ג'יי פורד (כמעט טריפל דאבל) העמיס סטטיסטיקה, חואן דיקסון (16 ו-7 אסיסטים) החזיר את הזמן לימי המכללות העליזים במרילנד, כריס דיוהון (25 ו-9 אסיסטים) נראה כמו רכז על, ואנדרה מילר (19) שוב הבהיר שלדעתו פילי הרוויחה מכך שנפטרה מאייברסון. בהחלט לא נעים.

ועכשיו? בעיקר לא נעים

והמצב רק הולך ומידרדר. ביום ראשון מול אטלנטה הושיב קואץ' קרי את אייברסון בחוץ בדקות האחרונות של ההתמודדות, לאחר שהווטרן נצפה משוטט חסר מעש, ריכוז וכיוון בהגנה, והפקיר את ביבי לשורה בלתי נגמרת של שלשות פנויות. כשראה אייברסון את ההתרחשויות מהספסל, בעוד שעל הפרקט נותר שחקן השנה השנייה סטאקי, הוא זעף בשקט רועם. בשניות הסיום לא נותרה לקרי ברירה אלא להחזירו למשחק, לאחר ההרחקה של ריפ המילטון. AI עלה עם פרצוף ט' באב, ובהתקפה האחרונה כלל לא ניסה לעשות דבר, העביר את הכדור הלאה, וחזר להגנה בחוסר רצון.

בפעם האחרונה שהתשובה נותר לשבת בדקות קריטיות זה היה תחילת הסוף שלו בפילי. מכיוון שמדובר בשנה האחרונה בחוזהו, כל התנהגות לא קבוצתית תציב תמרור אזהרה מעל ראשו כשיהפוך לשחקן חופשי בקיץ והמועמדות לאליפות ישקלו להסכים לקבל את שירותיו. אבל חשוב מכך, העונה הנוכחית עלולה להיות זו שמחרבת את המורשת שלו כשחקן.

עד כה הוא נחשב לשחקן מעורר מחלוקת, אבל כולם העריכו את יכולת צבירת הנקודות האולטימטיבית שלו, ואת הנחישות הבלתי נגמרת שהפגין בכל משחק. העובדה שזכה בתואר ה-MVP ב-2001 והיה רחוק שלושה ניצחונות מאליפות מול הלייקרס , הוסיפה לרזומה שלו הצלחה גדולה ששידרגה את מעמדו לאחד הגדולים. כעת קיימת האפשרות שאם העונה שלו בדטרויט תמשיך בדרך לא מחמיאה זו, אחד הענקים של דורנו עלול למצוא את עצמו בשולי ההיסטוריה, יחד עם שורה ארוכה של סקוררים שלא עשו דבר, רק מוכשר יותר. אף אחד כבר לא יכנה אותו שחקן גדול. וכמו אידיאולוגים אינספור לפנינו, כשהמציאות תטפח על פנינו וניוותר ללא הסברים ותירוצים, נעמוד מול שוקת שבורה. לא נעים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully