בחלומות הכל עשר

משחקי חוץ זו חוויה אחרת. ביום שישי התארחנו באורנית, הגענו למגרש וראינו שיציעים אין שם. אולי טוב שכך. אני מכיר מספר לא מבוטל של אוהדים ששנים מחכים לטיפוס על גדרות או לעמוד ממש מאחורי השער של קבוצת היריב ולטמטמם את השוער בקשקושים. מאות אוהדים שלנו הגיעו למשחק. המשחק עצמו היה סוג של קרנבל, 0:10 הייתה תוצאת הסיום כשביטון (שלושער), אביבי זהר (שלושער), קמינסקי (צמד), צחי ברקול ורמי לוז היו מנצחי התזמורת. בסיום המשחק, כולנו, יחד עם השחקנים, קפצנו ליד האוטובוס ושרנו "יפואים בדם" בשירה אדירה. משם, יצאנו בשיירה של עשרות רכבים עם דגלים, צעיפים וצפצופים בדרכינו חזרה למרכז. ככה נראה גן עדן עלי אדמות מבחינתי, ואני לא מגזים.

דבר אחד היה חסר לי. אולי תגידו בצדק שאני "תמע", גרידי וחמדן אבל אחרי חזרתה לחיים של מכבי יפו, אחרי איחוד המשפחות של כל האוהדים, ממש רציתי שכל השיירה הזאת פשוט תיסע הביתה, ליפו. בחזון שלי כולנו בעצם עדיין גרים ביפו, כמו פעם. אחרי המשחק כולנו הולכים לאכול מלבי אצל יוסי הטורקי ליד "דג'אני" וממשיכים את הקרנבל מיד אחר כך בשדרה. בעולם מושלם כולנו שכנים, אנחנו רואים אחד את השני מהמרפסות ולפעמים משחקים שש-בש על המדרכה או סטנגה באמצע השבוע. בעולם מושלם כולנו עושים את הקניות שלנו באותה המכולת, בהקפה כמובן. זה חלום פשוט וטבעי, של יפואי שרוצה לגור ביפו ושהקבוצה שלו תשחק ביפו, בגאון. נסחפתי, הא? הנה אני כבר שומע את נסים סרוסי שר לי בקולי קולות: "אשליות".

מכבי יפו חזרה וזה נס. אבל זה קצת ביזארי בעיני שמגרש הבית החדש שלנו הוא בכלל בחולון ורובנו כבר גרים בכל עיר חוץ מיפו. התפזרנו לבת-ים, נס ציונה, הוד השרון, יש לנו אפילו אוהד, נורי סייג שמו, שגר בכפר עזה ובין משחק למשחק הוא חי בצל הקאסמים.

ביום שישי ממש רציתי שנבנה את יפו מחדש, מהתחלה, כמו אבותינו שהגיעו ארצה באוניית המעפילים. האנשים האלה, אוהדי מכבי יפו, מונים כמה אלפים בסך הכל בכל העולם הזה. שונים בתכלית אחד מהשני, כולנו הלכנו לכיוונים אחרים בחיים. אבל אני אוהב את האנשים האלה אהבת עולם, כי ישנה פינה אחת, חדר אחד בלב, ובו אנחנו לא פחות מאחים תאומים, אותו הדבר, אותו פס יצור, אותו שטנץ. בדלת החדר ישנו שלט ועליו מצויר סמל מכבי, עלה של זית בצד שמאל ולמטה 3 אותיות המרכיבות מילה אחת קדושה - יפו.