לא כריזמטי. מנהיג

פורטלנד היא קבוצה בעייתית. על הנייר, ההתלהבות של הקיץ אמורה להימשך. החבורה הצעירה מחזיקה במאזן השמיני בטיבו בליגה, היא אחת הקבוצות הביתיות הטובות ב-NBA ולא מרגישה נחותה גם מול גדולות ומנוסות ממנה. מצד שני, כשרואים את הבלייזרס משחקים, שם התואר האחרון העולה בראש הוא מלהיב.

בדיוק כמו הסנטר המאכזב שלהם, מדובר בקבוצה זקנה בגוף של קבוצה צעירה ומבטיחה. הכדורסל של פורטלנד יעיל, רוב ההתקפות מסתיימות בזריקות טובות, וההגנה סולידית ונטולת הימורים. זה לא החומר ממנו נוצרות אגדות גדולות מהחיים הסוחפות אחריהן מעריצים רבים.

ברנדון רוי הוא הפנים של הקבוצה הזאת. הוא לא שחקן מלהיב וכמעט לא מייצר מהלכים לתקצירים, אבל יש מעט מאוד גארדים יעילים ממנו. משחק אחרי משחק הוא בא לעבודה ועושה אותה על הצד הטוב ביותר. אם צריך להשוות אותו לכוכב מוכר יותר, ההשוואה המתאימה ביותר תהיה לטים דאנקן. משהו בשקט, ביעילות, בקבוצתיות ובאופן בו רוי תופס את המשחק מזכיר את הביג פונדמנטל. הוא עדיין לא בר השוואה לשחקנים בקליבר הזה, מיותר לציין, אבל האפשרות שהוא בדרך לשם נראית פחות מופרכת בכל יום שהוא ממשיך לשחק כדורסל.

פתיחת השנה מצאה את רוי בתפקיד המנהיג הבלתי מעורער של קבוצה גדולה בהתהוות, ומהרגע הראשון הוא החליט להוכיח שיש לו את זה. הוא קפץ מ-19.1 נקודות למשחק בעונה שעברה ל-23.4 השנה, שיפור של יותר מ-4 נקודות, שרובן מגיעות מקו העונשין בו הוא מבקר הרבה יותר, תוצאה של העלאת רמת האגרסיביות והנחישות. לאחר שהתבסס על ג'אמפים מחצי מרחק, השנה הוא מגיע הרבה יותר לטבעת. כמעט כל התקפה הוא השחקן שמקבל את ההחלטה, וזו כמעט תמיד החלטה טובה. בנוסף, בשקט האופייני לו, רוי הוא גם אחד משחקני הקלאץ' הטובים בליגה. ולמי שסופר, יש לנו בינתיים מנהיג, יעיל ו-ווינר ברמות הגבוהות ביותר בכדורסל.

זה השלב בו אנו אמורים להיגרר לטרוניות על האלמוניות היחסית של ברנדון רוי, או להשוות את מידת העניין שהוא יוצר לזו של, נגיד, וינס קרטר וטרייסי מקגריידי, אבל לא נעשה זאת. חוקי ההערצה העיוורת ידועים וברורים, אין טעם לצפות מילד בן 12 שאתמול התחיל לראות כדורסל או מאוהד מהמעגל השני שפחות מתעניין שלא להיות מוקסם ממישהו שקופץ ממש גבוה שלוש פעמים בטופ 10 השבועי, אלא מגארד יעיל שמוביל את הקבוצה שלו להישגים יפים.

מכיוון שפופולריות עוברת דרך הקהלים האלה ופחות דרך עכברי הסטטיסטיקות והמנויים הקבועים למשחקים, מדובר פשוט במדד לא ממש רלוונטי. רוי לא צריך להיות מוטרד מכך שהוא לא פופולרי, הפופולריות צריכה להיות מוטרדת מכך שהיא לא מצליחה לשים את ידה על רוי. תשמחו לשמוע שהוא גם לא נראה כמו אחד שזקוק לטרראם של סופרסטארים מתוקשרים.

ובכל זאת, שחקנים גדולים באמת חייבים להתחיל ליצור בשלב מסוים באזז במקומות הנכונים. לכריס פול, למשל, זה קרה בעונה שעברה. משחק 52 הנקודות בנצחון על פיניקס יכול להוות את פריצת הדרך של רוי לתודעה הציבורית, זה הצ'אנס שלו להפוך למשהו שמדברים עליו. עובדה, כתבה בוואלה! ספורט ההצגה הזאת כבר הביאה לו, ומכאן הדרך לדוקומנטרי של ESPN קצרה ביותר.

רוי הוא הסיבה העיקרית לכך שפורטלנד עומדת על 17 נצחונות ו-10 הפסדים, למרות לו"ז לא קל. אם הציפייה היתה שהשנה למאמן נייט מקמילן תהיה קבוצה עמוסה בכשרון ומגוונת יותר מזו של השנה שעברה, נכון לעכשיו ציפייה זו איננה מתממשת. השחקנים הבולטים של הבלייזרס הם בדיוק אותם שחקנים מהעונה הקודמת - למרקוס אולרידג', סטיב בלייק וג'ואל פריזבילה. ההבדל העיקרי הוא שהם השתפרו, כל אחד לחוד ובעיקר ביחד. בלייק ופריזבילה לא זוכים למספיק הערכה, אבל כרגע הם שני רול פליירס יעילים ביותר, בעיקר הסנטר, שפרט לריבאונד והגנה נהדרת רושם את הנתון המדהים של 78.7 אחוזים מהשדה. אפילו ב-3.3 זריקות למשחק זה מרשים.

כן, אתם קוראים נכון. לסנטר הטוב ביותר של פורטלנד כרגע קוראים ג'ואל והוא מאוד מאוד לבן. הסנטר השני בטיבו הוא אחד בשם גרג אודן. חיכינו שנה, חיכינו עוד שבועיים ובינתיים אנחנו עדיין מחכים להבין מי זה היצור המגושם שמסתובב ברחבות במשחקים של הבלייזרס. לרגע הוא מייצר דאנק קליל, ריבאונד נהדר גג מרהיב או שינוי זריקה בזכות מיקום הגנתי נפלא, אבל רוב הזמן הוא טועה, נעלם ובעיקר מסתבך בעבירות. הציפייה שיסתער על העונה הזאת ויתחיל להצדיק את ההשוואות לסנטרים גדולים התבדתה, בינתיים מדובר בעוד סנטר רוקי שלוקח לו זמן להסתגל למשחק של הגדולים.

האם זה הזמן להתחיל להספיד ? אמנם ישראלים אנו, אך התשובה היא - עוד לא. מוקדם מדי, ממש מוקדם מדי. אבל זה בהחלט הזמן לאפסן אותן בבוידעם. כרגע אודן צריך לקבל סטטוס של פרויקט עתידי, של שחקן שלא ממש שיחק כדורסל מאז התיכון ועכשיו צריך להשלים פערים ולהכיר את הגוף המפלצתי שלו. הבעיה בכך היא שרוב התקוות של פורטלנד נתלו על הגב שלו, הוא אמור היה להיות זה שמוביל את אוסף הכשרונות שסביבו לגדולה. למזלם של אוהדי הבלייזרס, עוד לפני שהספיקו להקפיא את התוכניות לעתיד מושלם נתן להם ברנדון רוי תקווה לכך שהגב שלו יהיה מספיק רחב כדי לסחוב את הציפיות האלה.

לצד האכזבה מאודן, גם שני הרוקיז המבטיחים הנוספים לא ממש עומדים בציפיות. ג'ארד ביילס נמוג מהרוטציה ולא בטוח שאי פעם יגיע אליה בקבוצה של מקמילן, ורודי פרננדז נותן הצגות פעם בכמה זמן, אבל רוב הזמן הוא מתפקד בעיקר על תקן קלע שלשות. הגיוון שרודי הראה באירופה ובאולימפיאדה לא מצליח לבוא לידי ביטוי ב-NBA בינתיים, ולא מן הנמנע שהאשמה העיקרית היא מחלת הקבעון בה חולים כמעט כח המאמנים מעבר לים. הספרדי טרם קיבל הזדמנות לבלוט באספקטים נוספים, אך כשרון שכזה לא ניתן יהיה להסתיר לאורך זמן.

כאשר מתבוננים על מכלול האכזבות קשה שלא לתהות שמא הבעיה היא בכך שפורטלנד הופכת להיות יותר מדי הקבוצה של רוי. אין כמעט מסירות לאודן בפוסט, גם כשהוא תופס עמדה טובה, לא מנסים לבודד את רודי באחד על אחד, ולא מנסים משחק מתוחכם שינצל את מגוון הכשרון שיש לקבוצה. הבלייזרס משחקים כדורסל פשוט של כוכב ורול פליירס, עם פיק אנד רול, ולמשחק הזה בלייק ופרזיבילה מתאימים הרבה יותר מאודן ורודי.

לכן, יכול להיות שהעובדה שהמשחק הפשוט הזה עובד היא היא הבעיה. כאשר טור הנצחונות הוא של קבוצת צמרת, קשה למקמילן להיכנס למצב רוח של חשיבה לעתיד, של הקרבת ההווה על מזבח מה שעשוי להתפתח מהשחקנים שלו. אם הוא היה מתעקש להכניס יותר כדורים לאודן, לבנות תרגילים לרודי, לשפשף את ביילס ולבנות משחק התקפה שמתבסס על תחכום קבוצתי ויכולות אישיות הוא היה מפסיד יותר משחקים עכשיו, אבל אולי מרוויח קבוצה לאליפות בעתיד. יכול להיות שבכל מקרה זה הכיוון, יכול להיות שזה צריך לקרות בקצב הטבעי של הדברים, וייתכן שזה יגיע רק כשהרוקיז יהיו מוכנים. אבל באותה מידה יכול להיות שפורטלנד תצטער על הזמן שעובר בלי שהשחקנים החדשים נכנסים לעניינים כמו שהם מסוגלים. במקרה שכזה ההצלחה של הבלייזרס היא האויב הגדול ביותר שלהם.