מה נשאר מאבי נמני?

התכונה הגדולה של נמני כשחקן הייתה העובדה שבפעולה אחת הוא היה מסוגל להכריע משחקים. בצעירותו הוא עשה זאת על ידי כדרורים מתוחכמים שהיו משגעים את ההגנות, בבגרותו ידע תמיד לחלק את הפאס החכם ברגע הנכון. בתור מאמן נדרש נמני לקלאץ' מסוג אחר. בהיעדר יכולת להשפיע במישרין על מהלך הכדור, הוא צריך לדעת מתי ואיך להביא את המפנה, אם על ידי חילופים או באמצעות שינוי מערך. עד כה לא היה לו שום חילוף מנצח, איזשהו מגע קסם שהעניק למכבי תל אביב נקודות. רוב החילופים שלו הביאו לנסיגה (כמו במשחקים מול בית"ר ירושלים ואשדוד) או מקסימום מנעו מההשפלה להפוך לגדולה יותר (כמו נגד בני יהודה).

אי אפשר להגיד שנמני כמאמן הוא טיפוס יותר עצבני מזה שהיה על המגרש. כולם זוכרים את הכרטיסים האדומים שספג, יחד עם המחוות העצבניות כלפי חברים לקבוצה, שהקנו לו מקום של כבוד ב"ארץ נהדרת". אי אפשר להגדיר את העצבנות שלו על הקווים כתכונת אופי שהשתנתה, אבל מה שהשתנה הוא המינון. מהדקה הראשונה ועד האחרונה הוא מסתובב מחוץ לאזור הטכני, כולו רוחש וגועש, צועק על השחקנים ועל השופטים ולא משרה טיפת רוגע על השחקנים. ההתפרצויות הללו מעידות בעיקר על חוסר אונים ועל חוסר שליטה, ואלה תכונות שמעולם לא היו מזוהות עם מספר 8.

לכל אורך הקריירה פרח נמני תחת מאמנים שנתנו לו חופש, שהניעו את הקבוצה באמצעות אנרגיות חיוביות. גרנט הלהיב, קשטן יצר מכונה משומנת וניר לוין (בקדנציה הראשונה) נתן חופש. הבעיה שלו הייתה עם מאמנים שמנסים להטיל מרות בצורה מופגנת מדי לטעמו, כמו שלמה שרף וניר קלינגר. נמני גרם לעזיבתו של שרף ממכבי תל אביב, והקרע הגדול עם קלינגר עיצב מחדש את המועדון וספיחיו נראים עד היום. נמני תמיד שנא מאמנים שמאיימים, אלה שבכל הזדמנות נותנים לשחקנים להרגיש את נחת זרועם ומשחזרים מדי שבוע את הקלישאה, "מי שלא ייתן הכל, לא יהיה פה" (בעילום שם, דרך העיתון, כמובן). והנה, אותו נמני מתרה בכוכבים שלו, נותן להם להרגיש שהאדמה בוערת תחת רגליהם.

מדי שבוע אנחנו קוראים איומים לשחקן כזה או אחר, שהנה אוטוטו הוא עף, איום על גבי איום שרק מוסיף לחוסר הביטחון הכללי. נמני השחקן בז למאמנים עם השיטות האלה, נמני המאמן לא מתבייש לקחת חלק במסע להכפשת שחקניו. בילדותנו כולנו מזהים בהורינו תכונות שליליות ואומרים "אנחנו לא נהיה כמוהם", ולפתע, כשאנחנו מתבגרים ומסתכלים במראה, מגלים אצלנו את אותן תכונות. אם נמני יסתכל במראה, הוא אכן יזהה בעצמו בדיוק את התכונות שכל כך שנא בצעירותו.

"חשבתם שנגמרו הסרטים, תראו מי עומד על הקווים", כתבו אוהדי מכבי לאוהדי הפועל תל אביב בשלט ענק לפני הדרבי. מכבי תל אביב הפסידה לא מעט פעמים להפועל בשנים האחרונות, אבל ברוב ההפסדים הללו נמני לא שיחק. כשהוא כן שיחק, בשער 5 היו זזים על הכסא בחוסר נוחות. רוב אוהדי הפועל תל אביב יודו שהשנאה העצומה לנמני נובעת מההערכה אליו, כשחקן וכסמל. האיש שעמד על הקווים לא ממש הכניס את הפועל לסרטים, והדרבי הזה, ששימש לנמני הזדמנות גדולה למצב את מכבי תל אביב ואת עצמו מחדש במרכז הבמה, היה בגדר נוק אאוט לכל המיתוסים שעליהם התענגו אוהדי הצהובים.

נמני השחקן תמיד הצטייר כטיפוס שקט. הוא לא היה נותן הצהרות מפוצצות, אבל מדבר לעניין. הוא לא היה המרואיין הכי מעניין, אבל תמיד רהוט ואלגנטי, נשאל שאלה ונותן לה תשובה. גם כמאמן נמני לא אומר הרבה למיקרופון, אבל איזה הבדל בין הביישנות החיננית של אז לבריונות הוולגארית של היום. הוא קובע לאלו שאלות לענות, הודף בבוז את אלה שלא נראות לו ועוזב את עמדת הראיונות כשנוח לו. הכוח שלו הפך לחולשה שלו. דווקא אצל השופטים, שלא היססו להרחיק את נמני כשחקן, חלה תפנית וכנראה שצריך לקרות משהו מאוד קיצוני (למשל, איום שאינו משתמע לשתי פנים כמו בדרבי האחרון), כדי שהוא יקבל אזכור מינורי בדו"ח השופט.

שנות ה-2000 הגדירו מחדש את המעמד של נמני במכבי תל אביב. למרות שדווקא בשושלת ההישגים של הקבוצה בשנות ה-90 הוא היה לא היה הכוכב הראשי, העימות עם שרף וההגליה הכפויה לבית"ר בחלק השני של הקריירה הם אלה שהפכו אותו לקדוש מעונה ויצרו את הדמות הפגאנית שלו בעיני האוהדים. נמני היה הכל-יכול, כזה שידו בכל ויד כל בו ושעל פיו יישק דבר. הוא כנראה האדם הראשון בהיסטוריה של הכדורגל העולמי שפיטר מאמן (אלי כהן) בהיותו שחקן. גם הפיטורים של בן שמעון יוחסו לנמני, שנתפש כמי שיכול היה למנוע אותם. העובדה שנמני נזרק למשרה שבה לא רצה, הודה בפה מלא ש"יש לי מה להפסיד" ונאלץ לרדת מהיציע ולעמוד על הקווים, מעידה שיש סדק בהשפעה שלו על הנעשה במכבי תל אביב, מאחורי ולפני הקלעים. המסר לא עבר לאוהדי הקבוצה, הוא בהחלט נקלט אצל כל אחד מלבדם.

בששת המשחקים שלו, נמני עשה גם כמה מהלכים נכונים, ובראשם קידומו של החלוץ המוכשר עמנואל מאיוקה. נמני, יאמר לזכותו, לא פחד לתת לילד את המפתחות להתקפה שלו, אבל זה אולי המהלך האמיץ היחידי שלו. נמני, הוירטואוז, השחקן שלא חשש לעשות את הבלתי אפשרי, לא מגלה יותר מדי אומץ בסגנון המשחק שלו. יותר מדי הגנה, יותר מדי סגירות, ופחות מדי מהלכים יזומים להכריע קרבות. לא מהמר, לא יוזם לא חותר להכרעה ובעיקר לא משחק כמו מכבי תל אביב הגדולה, עם הפאסון והעוצמה. בכדורגל, מי שרק רוצה לחזור הביתה בשלום, לא תמיד עושה זאת.

לנמני המאמן אין במגרש דמות שתסחוף, שתדרבן, שיהיה אכפת לה מהפסדים. לנמני המאמן אין שחקן שיגיד לו "תירגע, הכל בשליטה". לנמני המאמן אין איש סוד שיוכל לסמוך על הלויאליות הבלתי מסויגת שלו למועדון שנקרא מכבי תל אביב. לנמני המאמן אין אף אחד שיוכל להוציא עבורו את הערמונים מהאש, שיעמוד מול המיקרופונים מבלי להוציא את עצמו או את הקבוצה עם נזק תדמיתי. לאבי נמני המאמן אין את אבי נמני השחקן.

לסיום, בל נשכח. נמני נזרק בעל כורחו לתפקיד שהוא לא רצה ואין לו שום ניסיון, שלא לומר קורס מדריכים, בתחום האימון. האיש שחתום, לפני כולם, על 6 נקודות בשישה משחקים, הוא הוגה השטות הזאת: אביב בושינסקי. כל ילד יודע שכדי להוציא את מכבי תל אביב מהבוץ, הקבוצה למאמן הכי טוב בארץ, לא כזה שלא העביר משחק אחד. כל היסטוריון מבין, שההישגים הכי גדולים של מכבי תל אביב הגיעו תחת אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, שיכלו לעמוד בלחץ. ההימור על נמני, הפרשה או הקומבינה – תקראו לזה איך שתרצו, היא ההפך הגמור מהאתוס של מכבי תל אביב. של קבוצה שחותרת לטוב ביותר, לגדול ביותר, למרשים ביותר.