אלי גוטמן עומד לדין

צפו בסערה בתום המשחק של הפועל תל אביב מול קרית שמונה

צילום ועריכת וידאו: נועם אשל

מי שחושב שטעויות שיפוט הן מנת חלקנו בלבד, מוטב שיצפה שוב בסקנדל שגרם לריאל להפסיד לסביליה בשבוע שעבר או כמעט בכל משחק שאותו מנהל האנגלי השערורייתי הווארד ווב. שגיאות שופטים יש בכל העולם, בכל שבוע, כמעט בכל משחק. לכן, הטענה ש"רק אצלנו זה קורה" לא קבילה, בטח לא למי שעקב אחרי היורו האחרון, למשל.

הבעיה של השופטים בישראל היא לא שגיאות של שיקול דעת בסגנון זו של תבריזי בנתניה, אלא כשהם מעבירים את שיקול הדעת לקוונים ומתחבאים מאחורי ההמלצות שלהם. אם פעם היה נהוג לזרוק את הקלישאה ש"השופט גנב את ההצגה", השנה השופטים הראשיים מפנים את מרכז הבמה לעוזריהם, וזה לא צריך להיות כך. אלון יפת, למשל, לא ראה במשחק בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה פנדל ושרק בהסתמך על סימון הקוון. אחר כך הוא כן ראה הכשלה של מיכאל זנדברג ברחבה וביטל אותה בשל נפנוף הדגל של איש הקו. מאיר לוי אמר לאחר הפנדל שהעניק בשבת לקרית שמונה: "עוזר השופט קרא לי ובהחלטה אמיצה אמר שהיה פנדל. הוא היה בטוח בעצמו ולכן הייתי חייב לקבל את ההחלטה. אני מקווה מאוד שהוא צדק". באמירה כזו של לוי גלום כל הרע בהחלטה שלו (או זו שהוא עצמו מעיד שלא הייתה שלו): הקוון החליט, אני בכל מקרה לא יודע מה היה. שופט ראשי צריך לקבוע בעצמו אם היה פנדל או לא, ואם הוא לא ראה – המשחק ממשיך, במיוחד במקרים כל כך גבוליים. לא ההחלטות השגויות הן הבעיה, אלא העובדה שלקווני ליגת העל יש היום יותר מדי כוח בידיהם להכריע משחקים. מהבחינה הזו אלי גוטמן צודק.

אלא שמכל הבחינות האחרות טועים גוטמן והפועל תל אביב. התגובה הילדותית והקריאה להתפטרותו של יו"ר איגוד השופטים מעידות מאיזה חומר עשוי המועדון הבכייני הזה. גוטמן מנה איפה דפקו אותו השופטים והקוונים השנה, רק שכח לציין את הפנדל שקיבל בסכנין ואת אלה שקיבל בהרצליה ומול בית"ר ירושלים בעונה שעברה בזכות נפילות תיאטרליות של ברוך דגו, אותם פנדלים שהשאירו את האדומים בליגה. שופט כדורסל בכיר אמר פעם: "אם אתה לא רוצה שהשופטים יכריעו את המשחק, תדאג שהוא לא יהיה צמוד בדקות האחרונות". הפועל תל אביב ומכבי נתניה, שתי קבוצות צמרת, נעקצו בתוך 24 שעות בגלל פסיקות שגויות לטובת יריבות נחותות מהן. זה קרה משום שהיתרון שבנו היה שביר, ודי היה במחדל שיפוט אחד כדי לגזול מכל אחת מהן שתי נקודות. אולי צודק יו"ר הפועל תל אביב אמיר לובין כשהוא קורא לבן ציון סלמן להתפטר בגלל טעויות שופטיו, אבל במקרה שכזה צודק גם יו"ר איגוד השופטים כשהוא קורא ללובין להתפטר בגלל משגי שחקניו. בהתחלה בכו במכבי תל אביב על הנקודות שנגזלו מהם, אחר כך הגיע תורן של בית"ר ירושלים ומכבי נתניה ועכשיו מקוננת גם הפועל תל אביב. אם כולם חושבים שבאת לדפוק אותם, כנראה שבסופו של דבר הגעת עם כוונות טובות, גם אם הדרך שבחרת הובילה לגיהנום.

אלי גוטמן טעה. לא משום שבתגובה הרגשית שלו אחרי המשחק של הפועל תל אביב מול עירוני קרית שמונה הוא הסתכן בהרחקה ליציע, פעולת התגמול האהובה על עסקני בית הדין של ההתאחדות, אלא מכיוון שהוא לא לקח בחשבון את שחקן החיזוק של הצד השני - התקשורת. אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע הוא היה צריך לדעת שתגובה שלו מחוץ למעגל הקלישאות תגרום לה לקחת את הצד השני. לא שזה ממש משנה של מי הוא ואם בכלל יש כזה.

זו אותה תקשורת שאתמול, שניות אחרי המשחק דרשה ממנו תגובה ורצה לספר לחבר'ה, שמחר תכתוש אותו בגלל שהגיב בסערה במקום לומר "החמצנו וספגנו בצד השני", או "הראש שלנו כבר במשחק הבא", ושבעוד שבוע תבקש ממנו לענות באריכות ובסבלנות לשאלותיה, כאילו כלום לא קרה. אם יש מישהו בעולם הספורט הישראלי שאוהב לשחק ב- לי יש את הכי גדול – אלו העיתונאים ובעלי הטורים, שמתלהמים נגד המתלהמים ושמתבכיינים נגד המתבכיינים.

הטעות של מאמן הפועל תל אביב הייתה בחוסר היכולת שלו לקרוא את תגובת המדיה, שהציגה אותו כתינוק בכיין וקטנון ואצה לאשר את הטוקבקים. התגובה התקשורתית הגיעה בגלל שהוא מאמן כדורגל ואותם תמיד נוח לכסח, אבל בעיקר בגלל שהוא אלי גוטמן, האיש שאוהדי בית"ר ירושלים התירו את דמו תחת סיקור נלהב ונתנו לכל הצקצקנים חסרי המצפון לגיטימציה לחוג מעל ראשו כאוכלי נבלות.

גוטמן ולותר מתיאוס, מאמן זר למי ששכח, שמו בשבוע אחד את ראשיהם תחת גיליוטינת הפובליציסטים, שהמרחק ביניהם לבין הכדורגל גדול בהרבה מאשר המרחק בין יציע העיתונאים בו הם יושבים (אם הם הטריחו את עצמם מהספה) להתרחשויות ביציעי האוהדים ועל הדשא.

כלי התקשורת כבר לא רצים בין הטיפות, הם אלו שמורידים את הגשם. ביד אחת הם החזיקו את המיקרופון בפניו של אלי גוטמן אחרי שדרשו ממנו להגיב למשחק שזה עתה נגמר וביד השנייה החליטו שצריך לסתום לו את הפה. לא רק את המיקרופון הם מחזיקים, גם את הביצים של הכדורגל הישראלי.