מסי נגד מראדונה

"התרשמתי עמוקות מהאנושיות ומהענווה שבו. בארגנטינה הוא היה חצי אל, אבל כשהייתי איתו הבנתי כמה קשה הוא נאבק כדי להגיע להיכן שהגיע וכמה דברים הרגיש שעליו עוד להשיג. הוא יצר בי את הרושם של נער מלא חלומות. הוא נראה עדיין תמים מאוד ורעב. העיניים שלו היו כמו שתי צלחות גדולות. הוא רצה לאכול את העולם, וזה הפחיד אותי. ככל שהכרתי אותו יותר ויותר, ככל שנהיינו חברים קרובים יותר, כך דאגתי לו יותר ופחדתי שהכול יסתיים בדמעות...."

"הוא היה כמו זיקית. על המגרש, הוא עבר טרנספורמציה מוחלטת ולפתע נעשה בטוח מאוד בעצמו. הייתה לו שליטה מוחלטת בכדור. כשהוא רץ עם הכדור או כדרר דרך ההגנה נראה היה כאילו הכדור מחובר לו לרגל. אני זוכר את האימונים הראשונים שלנו איתו: שאר הקבוצה הייתה המומה עד כדי כך שכולם פשוט עמדו וצפו בו. רק הוא יכול היה לייצר כזו תחושת ציפייה סביבו. כולנו בבארסה החשבנו את עצמנו ברי מזל להיות עדים לגאוניותו"

בהתאם לגיל וזיכרונות הכדורגל שלכם, ייתכן שחלקכם חושבים עכשיו על ליאו מסי. אבל לחלק האחר ברור שלא בו מדובר. את המשפטים הדרמטיים האלו אמר 'אל לובו' קארסקו על דייגו מראדונה. החשש מדמעות שיסיימו את הסיפור, הטרנספורמציה על המגרש, ורגעי כדורגל בלתי נשכחים - לשלילה ובעיקר לחיוב - את כל הדברים הללו חולקים השניים, לצד המקום ממנו הגיעו ומימדיהם הצנועים. במובן מסוים הם חולקים גם רקע כרונולוגי. מסי היום בן 21, בעונה הראשונה עם החולצה מספר 10 על הגב, שאומרת שבארסה היא הקבוצה שלו. זה גם היה גילו של מראדונה כאשר הגיע לקטלוניה בקיץ 82' ולבש לראשונה את החולצה מספר 10 של בארסה, אחרי המונדיאל בו כשל להוביל את ארגנטינה להגנה על התואר.

אם מסתכלים על מראדונה ב 82' ועל מסי כיום, עולה שאלה חצופה במקצת: האם הכוכב הנוכחי של ארגנטינה עולה, בהשוואה בין שתי הנקודות הזמן הללו, על מאמנו בנבחרת? האל קלאסיקו במוצאי שבת (23.00, ערוץ הספורט, ספורט 5 HD) נראה עוד יותר מקודמיו האחרונים כמשחק שיכול לעצב את הכדורגל הספרדי משך תקופה ארוכה ואפילו את תודעת הכדורגל של עשרות מיליונים ברחבי העולם. אם מסי שוב יתעלה על עצמו כדי להוביל את ברצלונה לניצחון, שלא לדבר על ניצחון מוחץ, השאלה החצופה תהפוך לשאלה לגיטימית.

זוהי אומנם השוואה בעייתית אבל עדיין מרתקת, עם אירוניה היסטורית וייתכן שגם עם שיעור שמרמז משהו על העתיד לבוא, אולי בקלאסיקו ספציפית, אולי בעונה הנוכחית ואולי אפילו מעבר לכך. בארסה בנתה סביב מראדונה וסביב מסי, בהפרש של דור, את יומרתה להתבסס כמועדון הגדול בעולם. זה לא עבד אז. האם זה יעבוד הפעם?

מראדונה ומסי חסו שניהם, בשלב ראשון, בצילם של כוכבים מוכחים בבארסה. מסי החל לשחק, כמובן, בקבוצה של רונאלדיניו. אבל מראדונה? מי יכול היה להאפיל על מראדונה? נתחיל מכך שבראשית שנות ה 80' מראדונה עוד לא הגיע לשיאו, ולמעשה בבארסה הוא לא יגיע לשיא הזה כלל – אלא רק בנאפולי, מאוחר יותר. מעבר לכך, בסוף יולי 82', כאשר מראדונה עלה למגרש להצגת השחקנים המסורתית של בארסה, 50,000 האוהדים בקאמפ נואו הריעו לו שני, מודעים לכישרונו אך מוטרדים מחוסר העקביות שהפגין במונדיאל. הראשון שזכה לתשואות היה לא אחר מאשר ברנד שוסטר, אלוף אירופה עם מערב גרמניה ב-1980, שסיפק עונת בכורה מרשימה תחת הלניו הררה לפני הגעתו של מראדונה.

שוסטר ומראדונה דווקא הסתדרו היטב, במפתיע, אבל אחרי קצת יותר מרבע עונה, בדיוק כשהחל לשבות את לב הקהל בתצוגות נפלאות – כולל שער טיפוסי מול ריאל מדריד - מראדונה הושבת לכמעט ארבעה חודשים. מי שהיה אמור להיות מספר 10 של המועדון לשנים רבות הראה כבר בראשית הדרך שסיכוייו להיות כזה קטנים. בניגוד למסי מאוחר יותר, הסיבה לא הייתה פציעה, אלא צהבת קשה שנבעה ככל הנראה ממחט לא שטופה. ברצלונה הייתה, כפי שמראדונה התוודה מאוחר יותר, המקום הראשון בו התנסה בסמים.

כל ילד זב חוטם יודע שחוטמו של מראדונה זב מקוקאין משך שנים, בעוד אלכוהול ובליסה בלתי פוסקת מילאו את בטנו התופחת. על מסי כמובן, בניגוד למראדונה, עוד לא נכתבו ביוגרפיות ועוד לא הוסרטו סרטים, ולכן קשה לרדת לאותו עומק בחייו הפרטיים, אבל איכשהו מתבקש לחשוב שהוא אכן זב חוטם רק במשמעות המקורית של הביטוי. מעללי מראדונה, והסיפורים כיצד נוהל ונוצל בידי סוכנו ופמלייתו הקרובה וההדוניסטית, רחוקים ממסי כמרחק שכונות העוני בארגנטינה מברצלונה המשגשגת בה השתכן מגיל ילדות. כשמסתכלים עליו, גם היום, זה נראה כאילו החומר הכי אסור שמסי מסוגל ליטול הוא עוגיה נוספת עם החלב לפני השינה, ככה בשקט, כשאמא לא שמה לב.

בניגוד למראדונה, שהיה הרבה יותר חזק ממנו פיזית, מסי עטוף בליווי רפואי צמוד של בארסה בערך מאז שהוא זוכר את עצמו. המשמעות היא לא רק שהוא רחוק בהרבה מחומרים מסוכנים באמת, אלא גם שהמחויבות שלו לבארסה, כמועדון שבלעדיו לא יכול היה בכלל להתפתח להיות שחקן כדורגל, מלכתחילה גדולה בהרבה מזו של מראדונה. ולכן, אם מראדונה הואשם בקטלוניה שהוא שומר את עצמו לנבחרת, אצל מסי ההאשמות הן לעיתים הפוכות, גם אם הוא עצמו עושה כל מאמץ עבור ארגנטינה. חלק מהמחויבות של מסי לבארסה טמונה גם בכך שהוא לעולם לא ישחרר התבטאויות יצריות שמסבכות אותו ואת המועדון, בניגוד למראדונה.

אפילו הפציעות של מראדונה (לפחות חלקית ובעקיפין) וגם עזיבתו את המועדון נבעו מאותו פה גדול ויצר הרס עצמי שלמסי ככל הנראה אין. ב-1983, למשל, התפתחה מלחמת עולם תקשורתית בין לואיס סזאר מנוטי, מאמן בארסה שהיה ידוע כאיש החיים הטובים, הקארמה החיובית והז'וגו בוניטו (במקבילתו הארגנטינאית) לבין חאוויר קלמנטה, הגרסה הבאסקית של משה אופניק. מנוטי, המאמן שהביא לארגנטינה את גביע העולם ב-1978 והדריך את מראדונה במונדיאל 1982, ביקר בתקשורת את קלמנטה על כך שבניגוד לכדורגל ה"שמח" של בארסה אתלטיק בילבאו שלו משחקת כדורגל הגנתי ו"דיקטטורי". קלמנטה, שמעולם לא לקח שבויים, ענה כי הוא לא מוכן לקבל עצות מהיפי מזדקן שעסוק יותר בלכבוש נשים מאשר בכך שהקבוצה שלו תכבוש שערים.

מראדונה הצטרף כמובן לחגיגה לטובת בן ארצו, כאשר הצהיר כי לקלמנטה אין ביצים והוסיף ביטויים נוספים שהיו עוד פחות רהוטים ועניניים. הצדק אומנם היה עם בארסה – בילבאו אכן התעלתה על הפועל יהוד בכדורגל ברוטאלי ומכוער יותר מאיוון קאמפו - אבל מראדונה היה צריך לחשוב קצת יותר, כי התשובה הבאסקית היתה צפויה. היא הגיעה באדיבות אנדוני גויקוצ'אה, שכמעט גמר למראדונה את הקריירה בספטמבר 1983 עם התיקול שגרם למספר צופים בקאמפ נואו להקיא ולגויקוצ'אה להתפרסם, מאותו יום, כ"קצב מבילבאו".

מראדונה אומנם חזר שלושה חודשים מאוחר יותר כדי לכבוש צמד ולהוביל את בארסה לנקמה על בילבאו, עם 1:2 בסאן מאמס, במשחק בו בוצעו למעלה מחמישים עבירות, אבל הבאסקים היו צחקו אחרונים בגמר גביע המלך באותה שנה וניצחו את בארסה 0:1, במשחק אלים עוד יותר. מראדונה, שלא הפסיק להתווכח עם קלמנטה גם לפני המשחק הזה, לא שלט בעצביו למול התגרות של שחקני בילבאו, החל בתיגרה עם סיום המשחק וכמעט זכה לוידוא הריגה מהקצב. קטטה המונית התפתחה לעיניו הנדהמות של מלך ספרד, וראשי בארסה המזועזעים הגיעו למסקנה שמראדונה לא יוכל להמשיך במועדון. קשה לראות דבר דומה קורה למסי.

הגדולים באמת מופיעים ברגעי האמת. מראדונה, אחרי בארסה, עשה זאת. גם מסי עד כה לא איכזב כאשר היה כשיר לשחק, בטח לא מול ריאל (הצעיר ביותר שכבש אי פעם שלושער בסופר קלאסיקו). שניהם חולקים מחויבות טוטאלית לניצחון, על ביטוייה המכוערים ביותר - ומכאן גרסת מסי ל"יד האלוהים", עם הזינוק נוסח הישאם זועבי כדי ליידות את הכדור לעבר השער לפני שנתיים וכמעט לשדוד את האליפות מריאל מדריד, מחזור לפני סוף העונה. יחד עם זאת, מסי כנראה קצת יותר שקול ומחושב מכפי שמראדונה היה בגילו (או בכלל, לצורך העניין). לא תראו אותו, למשל, בשבת נקלע לקטטה המונית (גם כי עם כל הכבוד לפויול ומארקז, זה עדיין סרחיו ראמוס בצד השני ומסי לא רוצה למות בגיל 21). אבל את המאפיין החשוב ביותר מסי כן חולק עם מראדונה: זהו היעדר הפחד על המגרש והאמונה – השקטה והשפויה יותר אצל מסי – שלמרות מימדיו, כאשר הכדור אצלו ברגל, הוא ענק יותר מכולם.

פחד ואמונה יהיו שם המשחק גם בשבת, בשני הצדדים. בזמן האחרון הפחד נראה היה מוחשי במדריד, בעיקר בגלל אדם אחד. השנה מסי לקח את החולצה מספר 10 של רונאלדיניו בטבעיות, אבל בשנות השמונים, השחקן שהיה אמור לקחת את החולצה מספר 10 של מראדונה כאשר זה עזב את בארסה – ברנד שוסטר – סירב ואמר במפורש שלעולם לא יעז לעשות זאת: כאשר הגיע הרגע להתייצב בלב הזרקורים וכשנטל ההוכחה עליו, שוסטר, כבר אז כשחקן, לא היה מסוגל לעמוד בלחץ. אותו הדבר קרה כאשר כמאמן הצהיר בתחילת השבוע כי אף אחד לא מסוגל לעצור את ברצלונה, אמירה שכבר נכנסה כמופת של תבוסתנות לפולקור של הכדורגל הספרדי. ראול וחואנדה ראמוס הספיקו להשיב שעם החולצה הלבנה עולים רק כדי לנצח, אבל שלא יהיה לכם ספק – מול קבוצה בכושר שיא ועם חצי סגל פצוע, כל שחקן בריאל ימכור את הבית של רובן עבור תיקו.

גווארדיולה, שהצהיר כי גם אחרי עשרים שנים הוא עדיין מעריץ את שוסטר, יודע שאם לא ינצח הפעם את ריאל לא ברור מתי כן. הוא יצפה ממסי שיוכיח אחת ולתמיד - העונה בכלל ובשבת מול ריאל בפרט - שמקומו בלב ספרי ההיסטוריה, ושבניגוד למראדונה בימיו בבארסה, הוא לא רק השחקן הטוב בעולם אלא יכול, גם בגיל 21, לשאת על גבו הצנום את הקטלאנים הכי גבוה שיש. מראדונה, גם זה נחשב חילול קודש, לא עמד במעמסה, למרות שהוא חתום על הצגה גדולה באל קלאסיקו שגרמה לאוהדי ריאל לקום ולמחוא לו כפיים. אם מסי ינצח באל קלאסיקו ויוביל את ברסה לאליפות, יהיה כבר יותר מחוצפן אחד שיתהה: האם הוא גדול יותר מיד האלוהים יחסית למה שהם השיגו בגיל צעיר?