והלב? הוא רוצה ליפו

באתי לא מוכן היום. על מה לעזאזל אני אכתוב? שעה, שעה אני יושב מול דף לבן. אולי הפעם אלך על משהו ניסיוני? אנסה לכתוב Free style. מה שיעבור בראש, יעבור ליד, יעבור לדף. הנה זה בא.

בדיחה שפעם שמעתי הולכת ככה – "שני יהודים – שלושה בתי כנסת". זה קצת נכון ואולי גם מצחיק, אבל אותי זה לא מצחיק. אני בכלל מנסה להבין, למה? למה פעמיים היה צריך להיחרב בית המקדש? למה תמיד רדפו אותנו והרגו אותנו? למה יהודים תמיד רבו בינם לבין עצמם? למה אף פעם לאורך ההיסטוריה לא היה לנו רגע אחד של שקט? אין לי תשובה, מה שבטוח הוא שכל יום שלנו בין החיים הוא מתנה.

רגעים כאלה של מחשבות ותהייה לפעמים תוקפים אותי. כיפואי טיפוסי, אני אוהב ללכת אחרי חלומות הלב, הלב בעיניי הוא הדבר החשוב ביותר באדם. אבל יחד עם זאת צריך גם לזכור שללב יש תכונה אחת בעייתית – הוא הולך בעיוורון מוחלט, אפילו אם זה לתוך האש. אין לו חוט מחשבה או שכל וזה לפעמים יכול להוביל לאסון.

מה יעשו אנשי הלב הענק במצב בו נדרשת פעולה טהורה על דרך השכל? איך משתיקים את הלב? למה השכל והלב מדברים בקולות שונים? אני אשאל את זה אחרת, למה העולם הזה דפוק? למה הכל הפוך על הפוך? למה הדרך לגיהינום צריכה להיות רצופה כוונות טובות? אה? למה? למה הכל כל כך מתעתע? מה זה הדבר הזה הבלתי נראה שמסתובב באוויר וגורם לנו לבלבול הדעת בכל ענייני החיים? האם בתוך כל העולם הכאוטי הזה אנחנו זוכרים לרגע את קדושת המטרה שלשמה באנו? האם הדרך חשובה פחות מהמטרה? האם אנחנו טועים? אנחנו מתקנים? האם אנחנו זוכרים את השנים בהן היינו ללא כלום? זוכרים את אלה שהרסו אותנו עד היסוד? האם אנחנו מודעים לגודל האחריות שעל כתפינו? אח...לא קלה היא דרכנו, לא של העם הזה ולא של הקבוצה הזאת, אבל רגע רגע... הופה, עצור עצור, סטופ! מה קורה פה? למה נכנסתי לחדר החשוך הזה בנשמה שלי? רק זה מה שחסר לי עכשיו, אסור לי ליפול לייאוש.

הנה אני עולה בחזרה, משפיל את מבטי מטה, מרים את עיניי ליבי מעלה מעלה, מתחיל לדקלם ולרשום בו זמנית – "אנא ממך, ריבון הרחובות שאין להם שם, יוצר הנמל והשוכן בעיר העתיקה, אדון הסמטאות הצרות, אלוהי המדרכות הקטנות, תפארת הבורקס, הוד חמיצותו של ה"איירן", בורא ריח הכביסה שעל החבל ומצמיח הדשא היבש ב'גאון' - אני מתחנן, שמור עליה תמיד בנתיב, צבע, ניחוח, מראה וטעם אחיד של הצלחה. אנא, בכוח גדולת ימינך, תתיר צרורה. אנא, אל תסתר פניך מאיתנו כי באורך שבא מתוך זיכרון של עיר אחת קטנה, תמיד נראה אור".

מבולבלים? גם אני. אולי ה Free style לא היה רעיון כזה טוב בסופו של דבר. זה הטור ההזוי ביותר שכתבתי בחיי. השעה מאוחרת, קשה לי לישון, ולמרות שזה אולי נראה ככה, אני ממש לא שיכור. אז למה אני בכלל מקשקש כאן את כל המחשבות שלי? מה אני רוצה? מה הפואנטה ש'ך יא "טוקמק"? אני משער ששוב פעם אני בחרדות, פחדים ופרנויות, וסתם רציתי לחלוק אותן לרגע עם אוויר העולם. אבל אל תטעו, הנה היא האמת הפשוטה - אני אופטימי, חזק, מאמין, נחוש ודבק במטרה. זוהי פשוט אהובתי שחזרה מהמוות אל החיים. היא לפעמים לוחשת לאוזניי מילים עם מנגינה של זיכרונות מרירים.

עד כאן שידוריי להיום, אני הולך לישון לא לפני ששוב אמלמל לעצמי – "בבקשה אל תעזבי אותי יותר לעולם. אני אוהב אותך מכבי יפו, לנצח".

* קובי פרחי הוא סולן להקת המטאל הבינלאומית "אורפנד לנד" ובין היתר פרחי הוא אוהד שרוף, אחד מ 285 בעליה של מכבי יפו קביליו ומשמש כדובר הקבוצה.