פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        קבוצה בשקיעה זקוקה למטאפורה חדשה

        השמשות מפיניקס הפכו העונה לשעטנז של סגנונות, ותקועים בין הדומיננטיות של שאק לרצון של נאש ואמארה לרוץ. זה נראה כמו תחילת הסוף

        אין צורך להרחיב על האהבה של האמריקאים לסטטיסטיקה. האמונה שבעזרת המדע נוכל בסוף לדעת הכל באופן מדויק, הנטייה לפרק כל ספורט לגורמים מספריים, משחקי הפנטזי, הפרשנים שממציאים מדדים על מדדים שונים, בחירת שחקנים בדראפט המבוססת יותר על מוטת גפיים ופחות על יכולת לשחק כדורסל - כל אלה כבר נטחנו עד דק.

        אז להזכיר את הסטייה הקטנה של האח הגדול? כי פעם אחר פעם המציאות מוכיחה שהיא מורכבת מדי עבור המספרים שלנו. חיבור בין שחקנים מסוימים יכול ליצור קבוצה מנצחת, חיבור בין שחקנים שעל הנייר טובים יותר ייצור קבוצה מפסידה. יש שחקנים שלא תורמים כלום מבחינה מקצועית, אך עצם הנוכחות שלהם בקבוצה הופכת את האחרים לטובים יותר, יש כאלו מפוצצי כשרון שרק הורסים. ויש מקרים מורכבים יותר, כמו זה של פיניקס מודל עונת 2008/9.

        הגש ורוץ לרשת

        בתקופת מייק ד'אנטוני וסטיב נאש, היתה פיניקס אידיאל כדורסלני לא פחות מאשר קבוצת כדורסל. למרות שלא זכתה בשום תואר, היא תיזכר כאחת הקבוצות הגדולות של העשור, וידובר בה עוד רבות, אפילו יותר מאשר בסקרמנטו של תחילת האלף, שכן השמש הזו הפציעה בימים בהם ה-NBA הפך למשחק אינדיבידואליסטי, גמלוני וחסר רוח חיים.

        השיטה שד'אנטוני פיתח ונאש הנהיג וניהל בשלמות התבססה על מהירות, ולא פחות מכך על הנאה. לא זכורה קבוצה בה היה ברור כל כך שכל שחקן שדורך על הפרקט נהנה מכל רגע. בשנים האחרונות כל שחקן בליגה רצה להגיע לפיניקס - איזור קיצי ורגוע, בו נמצא הצוות הרפואי הטוב בליגה ובעיקר קנדי קטן שהפך כל באגט מיובש לבוריס דיאו, תודות לשיטה של ד'אנטוני.

        ככל שהעמקנו להכיר את הנס מאריזונה התברר שהמצב היה פחות אידיאלי מהנדמה במבט ראשון. המנהיגות הבלתי מעורערת של נאש וההתפתחות של אמארה סטודומאייר כמוציא לפועל העיקרי הפכו כמה מהשחקנים לממורמרים. תחילה היה זה ג'ו ג'ונסון, שנעלב מהצעת חוזה שהיתה הופכת אותו למרוויח הרביעי בקבוצה, והעדיף לעבור לאטלנטה. בהמשך היו בעיות עם אמארה, האיש והאגו, שהתקשה להישאר בצל גם כשישב פצוע עונה שלמה אבל הפיצוץ האמיתי החל עם שון מריון, שהרגיש לוקחים אותו כמובן מאליו. אל הבעיות האלה ניתן להוסיף את הפסדי הפלייאוף האכזריים והרצופים, שיצרו סיר לחץ לא פשוט.

        אבל סוד הקסם של פיניקס היה טמון ביכולת לשים את כל הבעיות בצד כשעולים על הפרקט. מהרגע שהשופט זרק את כדור הביניים, האידיליה חזרה. הקבוצתיות של נאש הדביקה את כל השחקנים וניתן היה להישבע שמדובר בחברים הכי טובים שגדלו באותה שכונה. הכוח של ההנאה מהמשחק היה גדול כל כך שהוא נטרל את כל הכוחות המתנגדים, פרט ללחץ בפלייאוף.

        עידן השאק

        האידיליה השברירית הזו הגיעה אל קיצה משתי סיבות - מריון הבהיר שהוא לא מתכוון לממש את המשך החוזה שלו, והג'נרל מנג'ר סטיב קר הגיע למסקנה שהריצה וההפצצה לא יביאו את פיניקס אל הטבעת המיוחלת. כך נולד לו הטרייד שהביא לאריזונה את שאקיל אוניל במקום המטריקס, ולאחר הדחה מכאיבה נוספת מהפלייאוף הועזב גם ד'אנטוני ובמקומו הגיע טרי פורטר.

        על הנייר, השינויים מעוררי המחלוקת היו אמורים לבצע שינוי אחד ודאי לטובה - שיפור המצב החברתי בקבוצה. שאקיל עשה לעצמו שם של אחד שכיף להיות בקבוצה שלו ומשפר את החברים שסביבו, שלא לדבר על הנסיון והקשיחות שהיו חסרים והגיעו עמו. קר קיווה שהנוכחות בחדר ההלבשה של שאק, במקום זו של מריון הנרגן, תצית את האש החסרה בקבוצה. פורטר הצעיר לא אמור היה להפריע למנהיגות של נאש ושאקיל לעשות את שלה ולהפוך את הסאנס לגן עדן חברתי. אבל המציאות טפחה על פניהם. לא רק שיש כיום יותר בעיות וסכסוכים מבעבר, הפעם הם גם עולים עם השחקנים לפרקט ומשפיעים על יכולתם.

        "טרם מצאנו קצב משלנו או איזון", אמר השבוע נאש. "לא הראנו עד כה רוח לחימה שתסייע לנו להתגבר על הקשיים האלה. ברגע זה אנחנו נמצאים במקום אפל מאוד".

        הטלנובלה הזו מורכבת. הדומיננטיות של שאקיל משנה את סגנון המשחק של פיניקס, ובמקום הפיק אנד רול בין נאש לאמארה הרבה יותר התקפות מתחילות בכדור פנימה לאיש הגדול. שני המאוכזבים הבולטים הם, כמובן, נאש ואמארה. במקום משחק שמבוסס כמעט רק עליהם, הילד המגודל החדש בשכונה לוקח להם חלק גדול מהפוקוס, עד שנאש הכריז לאחרונה כי העונה שעברה מרגישה עבורו "כאילו התרחשה לפני שש שנים".

        עוד שנתיים למנייאק

        בעוד שד'אנטוני המשיך להנהיג משחק ריצה למרות שאק, ונעזר בדיזל כדי ליצור זריקות עבור אמארה, מה שהביא לפריחה של האחרון בחצי השני של העונה שעברה, דוגל פורטר בשימוש מסורתי יותר בשאקיל שמקטין את האפקטיביות של סטודומאייר. למי שהיה ספק בכך הגיעה האמירה הברורה של ראג'ה בל: "זו הקבוצה של האיש הגדול, אין מה להתלונן, צריך רק להסתגל". נאש היה ראשון ברשימת השחקנים שמתקשים להסתגל לקצב האיטי יותר, לתקפות הארוכות של הכנסה והוצאה של הכדור, למקרים הרבים בהם הוא משמש כסוג של דרק פישר שמוסר כדור לשאקיל ורץ לתפוס מקום על קו השלוש.

        התפקיד המרכזי פחות וחוסר שביעות הרצון של נאש את אמארה באו לידי ביטוי בירידה חדה במספרים שלהם. נאש זורק פחות, מוסר פחות ועדיין מאבד הרבה, אמארה, מצדו, בירידה בכל קטגוריה. לאחר פתיחה טובה, רצף הפסדים בשבועות האחרונים התחיל להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. פתאום פיניקס עסוקה בעיקר בכותרות שליליות ובהצהרות בעייתיות של שחקניה.

        את הפצצה זרק אמארה, כששיתף את התקשורת באכזבה שלו מהירידה במעמדו וההתלבטות שלו לגבי הקבוצה בה ירצה לשחק ב-2010. "עבדתי קשה הקיץ כדי להשתפר, מתוך רצון להיות טוב כמו הדווין ווידים, הלברונים והדוויט הווארדים", אמר בראיון לאריזונה ריפבליק. "אני רוצה להיות שחקן ברמה כזו, ואני יודע שאני יכול לעשות זאת. כרגע אני קצת מתוסכל".

        קשה היה לפספס את הרמז - אמארה רצה להזכיר לפורטר וקר שהוא העתיד של המועדון ושהוא מצפה לקבל יחס תואם. גם נאש הביע דאגה מהמצב וגעגועים לימי הריצה העליזים, שלטענתו הרבה יותר מתאימים לחומר השחקנים, פרט לשאק. לא צריך להיות פרופסורים לפסיכולוגיה כדי להבין מה מצב הרוח שלו ואיך זה משפיע על הקבוצה. פורטר מנסה לפשר בין הצדדים תוך כדי שמירה על כבודו כמאמן הקבוצה, ושאקיל, כרגיל, נשמע משועשע ומבטיח לנסות לעזור לקבוצה לרוץ יותר.

        שקיעתה של הזריחה, כבר אמרנו?

        מה קורה פה, בעצם? לאן נעלמה הקבוצה הכיפית כל כך שמסוגלת לשים את הבעיות בצד? ההסבר המידי הוא שבלי השיטה של ד'אנטוני השחקנים הרבה פחות נהנים מהמשחק, בעיקר נאש, שהיה הסיבה לכל הכיף הזה מלכתחילה. פיניקס של פורטר מנסה לרקוד על שתי החתונות, אבל בפועל נותרת רווקה. בשביל משחק הריצה צריך ללכת עם השיטה עד הסוף, ובשביל משחק עומד צריך שחקנים אחרים סביב שאקיל. קבוצה טובה צריכה היררכיה ברורה ומנהיג ברור, לפיניקס יש שניים מכל דבר, וזה אחד יותר מדי.

        אך יש גם הסבר נוסף ומטריד יותר, הסבר שאף אחד לא ידבר עליו אך ניתן לקרוא אותו בין השורות. השחקנים של פיניקס התייאשו מהסיכוי לקחת אליפות עם הקבוצה הזו. קשה להאמין שנאש היה נראה כבוי כל כך לו היה מאמין באמת ובתמים בסיכוי לעשות משהו בשנתיים הקרובות, קשה להאמין גם שהראש של אמארה כבר היה בקיץ 2010. אפילו במקרה של נאש כבר החלו לצוץ שמועות על הקבוצה בה ירצה לסיים את הקריירה לאחר שיסיים חוזה (גם הוא ב-2010) כצ'אנס האחרון שלו לזכות באליפות.

        אם בעונה שעברה היתה תחושה של פוש אחרון שמייצר מוטיבציה, נדמה שההפסד הנוראי במשחק הראשון של הפלייאוף, בשתי הארכות מול הספרס, הוציא את כל הרוח מהמפרשים של המועדון. זה הסתיים בהפסד 4:1, והעונה הנוכחית נראית כמו תחילתו של הסוף, לפחות מבחינה מנטלית. נכון לעכשיו, פיניקס לא נראית כמו קבוצה עם מספיק אנרגיות כדי להתמודד עם משברים, וכרגע היא בעיצומו של משבר. אם לפחות הכיף על הפרקט היה נשמר ניתן היה לדבר על דעיכה בסטייל, אולם במצב הנוכחי כל מה שנשאר זה לחפש מטאפורה חדשה על שקיעה ולקוות שכמו תמיד בסוף יתברר שהקדמנו לשפוט.