את הבושה הזו אי אפשר יהיה למחוק

עונת 2001 ב-NFL נפתחה ברעש גדול, ולא בשל אירועים הקשורים לפוטבול. ב-11 בספטמבר, יומיים לאחר בעיטת הפתיחה, אירע אסון התאומים ומשחקי המחזור השני נדחו. העונה כולה עמדה בסימן האסון, ממנו לא התאוששה האומה האמריקאית עד היום. במקביל, השתלט מאט מילן, שחקן עם עבר מפואר ופרשן טלוויזיה, על כס היו"ר בקבוצת דטרויט ליונס. האריות פתחו את העונה עם הפסד 28:6 בגרין ביי וחזרו מהפגרה המאולצת עם הפסד נוסף 24:14 בקליבלנד.

מכאן התפתח כדור שלג שרק המשיך לגדול וסירב לעצור. הליונס הפסידו משחק אחרי משחק והפכו לבדיחה לאומית. קומיקאים שונים, שהמוביל שבהם היה ג'יי לנו, לא הפסיקו להריץ דאחקות על חשבון הקבוצה. במחזור ה-13 של העונה עמדו הליונס על מאזן 12:0, בדרך הבטוחה לעונה ללא ניצחון, הישג מפוקפק שרק טמפה ביי של 1976 הגיעה אליו, וגם זה לאחר ששיחקה 14 משחקים בלבד, לפני התרחבות הליגה. ביום ראשון ה-16 בדצמבר ניצחו הליונס את היריבה המושבעת מינסוטה 24:27 וקצרו את הניצחון הראשון. בסיום המשחק רץ התופס ג'וני מורטון למצלמות וצעק: "ניצחנו, וג'יי לנו יכול לנשק לי בתחת". לנו, אגב, עשה כמצוותו של מורטון, הזמין אותו לאולפן ונישק ישבן של חמור כאות כניעה. מה שיותר חשוב הוא שדטרויט לא סיימה עונת 16:0.

ב-NFL נשברים הרבה שיאים, חיוביים ושליליים. ככל שתבלה יותר זמן בליגה, כך יש לך יותר סיכוי להיכנס להיסטוריה משני צידיה. קבוצות מוכנות לסבול הכל, מלבד דבר אחד: עונה שלמה ללא ניצחון. "16:0" הוא מונח שמבשר על הקלון הגדול מכולם. אף אחד לא רוצה לחבור לטמפה ביי, אותה קבוצת אקספנשן מסכנה שהוקמה ב-1976 ובשנתה הראשונה בליגה עשתה הכל הפוך. שבע שנים עברו מאז אותו מפגש עם מינסוטה, ודטרויט נמצאת במצב זהה: מאזן של 12:0 ומפגש ביתי עם הוייקינגס. אם יפסידו הליונס, הם יצטרכו לנצח באחד משלושת המשחקים שנותרו להם: באינדיאנפוליס (משימה כמעט בלתי אפשרית), את ניו אורלינס ובגרין ביי, שעשויה להגיע בשבוע האחרון ללא עניין אמיתי, אבל אין שום דבר שישמח את הפאקרס יותר מאשר להצמיד לליונס כוכבית בלתי מחיקה. כרגע, כניסה לספרים לצד הבאקנירס ההם של ג'ון מק'קיי וסטיב ספורייר נראית מציאותית ומפחידה מתמיד.

דטרויט היא עיר ספורט שמיוצגת בכבוד. הפיסטונס, אלופי ה-NBA מ-2004, מעמידים בכל שנה סגל תחרותי וכמוהם גם הרד ווינגס, אחת הקבוצות המעוטרות ביותר בהוקי קרח. הטייגרס הגיעו לוורלד סירייס בבייסבול ב-2006 אחרי שני עשורים מחורבנים כשבהיסטוריה שלהם ארבע זכיות באליפות, ובכדורסל נשים מבססת דטרויט שוק את מעמדה כאחת הקבוצות הבכירות של ה-WNBA עם שלוש זכיות, האחרונה שבהן השנה. הליונס? להגיד שהם מהווים נקודת תורפה ומקור בושה זה יותר מאנדרסטייטמנט.

הבעיות של הליונס התעצמו והגיעו לשיא בעידן מילן, אבל היו קיימות הרבה לפניו. דטרויט הוקמה ב-1930 וזכתה בארבע אליפויות (האחרונה ב-1957), לפני שהליגה שבה שיחקה, ה-NFL, התמזגה עם ה-AFL למתכונת שאנו מכירים היום, של שתי חטיבות שהאלופות שלהן נפגשות בסופרבול. מאז אותו איחוד, ב-1966, לא הגיעו האריות מעולם למשחק הגדול, עובדה שתסכלה מאוד את האוהדים, ולפעמים גם את השחקנים, כמו במקרה של בארי סנדרס.

בדרך כלל לא הצטיינו הליונס בהרמת שחקנים גדולים בדראפט, אבל ב-1989 בחרו בסנדרס, רץ אחורי ממכללת אוקלהומה סטייט. סנדרס הגדיר מחדש את התפקיד, למרות שלפניו כבר שיחקו ענקים כמו וולטר פייטון, או ג'יי סימפסון ואריק דיקרסון. החל מעונת הרוקי שלו, במשך עשר שנים, הוא לא ירד מ-1,115 יארד, שהושגו ב-11 משחקים בלבד ב-1993. ב-1997 רשם 2,053 יארד על הקרקע (השיא של דיקרסון מ-1984 – 2,105), ולמרות "דעיכה" בשנה שלאחר מכן, 1,491 יארד "בלבד", אף אחד לא חשב שהגיע זמנו של סנדרס לפרוש, חוץ מסנדרס עצמו. במכתב ששלח ל"וויצ'יטה איגל", העיתון שמודפס בעיר הולדתו ביולי 1999, מעט לאחר שהשחקן חידש את חוזהו בדטרויט על סכום של 35 מיליון דולר לשש שנים, הודיע על פרישה. הוא שמר על שתיקה, עד שהתוודה לאחר מספר שנים כי נמאס לו מהאופי הלוזרי של המועדון. "יכולתי להמשיך לשחק", אמר, "נשאר לי דלק במיכל". ביוני השנה אמר בובי רוס, מאמנו של סנדרס בשנתיים האחרונות שלו בקבוצה, כי "למרות ההתמדה שלו, הוא מעולם לא אהב לשחק פוטבול". בהתחשב בעובדה שהליונס ניצחו משחק פלייאוף אחד בלבד בעשור של סנדרס, לא קשה להבין למה.

בדטרויט מתגעגעים לימים של סנדרס. הקבוצה הגיעה לפלייאוף חמש פעמים בשנות ה-90 ונראה היה שנידונה לבינוניות מתמדת – עונות חלשות לצד עונות סבירות, ביקור בפלייאוף פה ושם והפסד לפני שנוגעים בפרס הגדול. העידן של מילן, שזרע חורבן והרס, לימד אותם את החוק הכי בסיסי בספר של מרפי: בדיוק כשחשבת שלא יכול להיות יותר גרוע, נהיה יותר גרוע. עם בחירות דראפט כושלות ומינוי מאמנים לא ראויים, הליונס צללו מטה. העונה ה"טובה" ביותר שלהם הייתה אשתקד, תחת שרביטו של רוד מארינלי, כשפתחו עם מאזן 2:6 והפסידו שבעה משמונת המשחקים הבאים. ובכל זאת, שבעה ניצחונות זה לא משהו שהולך שם ברגל בשנים האחרונות. מילן פוטר בתחילת העונה, אבל לא רק שזה היה מאוחר מדי, ייתכן שתוצאותיו של החורבן שביצע יורגשו בדמות עונה נקייה מניצחונות וימשיכו להכתים את שמו הידוע ממילא לשמצה.

לא רבים רוצים לראות את הליונס מסיימים ב-16:0. צפייה בקבוצה כל כך אומללה מעוררת יותר רגשות אמפתיה מתחושות לעג. כשגרג קמאריו ממיאמי דולפינס רץ לטאצ'דאון בהארכה נגד בולטימור בשנה שעברה והעניק לקבוצתו ניצחון ראשון ויחיד אחרי 13 משחקים, כמעט אומה שלמה שמחה עם הדולפינס, כולל אוהדים של ניו אינגלנד, הג'טס ובפאלו השנואות. אם כוכבי הליונס (אם אפשר לקרוא להם כך), דאנטה קולפפר, קלווין ג'ונסון וקווין סמית' לא יצליחו להעלות את הקבוצה על מסלול הניצחונות בחודש הקרוב, כמעט כל חובבי הפוטבול ירגישו מועקה.

ההתמודדות האחרונה של הליונס, בחג ההודיה ביום חמישי שעבר, הסתיימה בהפסד 47:10 לטנסי, התבוסה המוחצת ביותר שנחלה דטרויט במשחק המסורתי, אותו היא מארחת מאז 1934. לאחר הביזיון הזה נשמעו הדים רבים הקוראים לליגה להעביר את הליונס מתפקידם כמארחים הרשמיים של החג, ולמרות שמסורת בת 74 שנים אינה דבר שקל להסיר, ב-NFL חושבים ברצינות בכיוון. אם זה יקרה, אפשר יהיה לנעוץ עוד מסמר בארון של אחד המועדונים הכושלים ביותר בספורט האמריקאי. אבל הרבה לפני כן צריכים בעיר המכוניות לדאוג לניצחון בארבעת המשחקים הקרובים, אחרת קטיעת המסורת הזו תהיה הצרה הקטנה יותר שלהם.

עדכון ראשון: 21:40, 04/12/08
עדכון אחרון: 12:43, 05/12/08