הדרך לפסגה מתחילה משום מקום

במשך כל שנות ילדותו נאלץ ג'ק ווקר לחזות בקבוצתו האהובה בלקבורן מדשדשת בליגות הנמוכות באנגליה, ומסתפקת בזיכרונות מתארי האליפויות הנשכחים שלה ב-1912 וב-1914, ומהגביע בו זכתה ב-1928, שנה לפני שווקר נולד. הילד השאפתן, שעזב את בית הספר בגיל 14 כדי לעבוד כפועל מתכת והפך במרוצת השנים לאיל פלדה בעל הון עתק, מכר ב-1990 את החברה אותה הקים בסכום של 360 מיליון ליש"ט, והשתמש בכסף כדי לרכוש את בלקבורן שלו, שנאבקה אז על חייה בתחתית הליגה השנייה. המטרה: אליפות בתוך חמש שנים.

לצורך כך החתים ווקר את המאמן המעוטר קני דלגליש, שהוביל את ליברפול לשלוש אליפויות ושני גביעים בחמש שנים, ובתוך שנה הרוברס כבר טיפסו לפרמיירליג. ב-1992 שבר ווקר את שיא ההעברות באנגליה כששילם לסאות'המפטון 3.3 מיליון ליש"ט על אלן שירר הצעיר, שעזר לבלקבורן להתבסס בצמרת, וכעבור שנתיים שבר את השיא של עצמו כשהוציא חמישה מיליון ליש"ט על החלוץ הפורה כריס סאטון מנוריץ'.

שירר וסאטון חוררו רשתות בחוד של בלקבורן שניהלה מאבק צמוד מול מנצ'סטר יונייטד על התואר ב-1995, ולמרות שהשדים האדומים ניצחו בשני המפגשים הישירים בין השתיים במהלך העונה, הרוברס היו אלה שחגגו במחזור הסיום הדרמטי את האליפות הראשונה שלהם זה 81 שנה. בשנים שלאחר מכן שבה בלקבורן לסורה ואף נשרה לליגת המשנה ב-1999. ווקר הלך לעולמו כעבור שנה ולא זכה לראות את הקבוצה חוזרת לפרמיירליג.

על פניו סיפורה של אוביליץ' הוא סיפור סינדרלה מושלם. ביוני 1996 נרכשה הקבוצה האלמונית מבלגרד על ידי זליקו רזנאטוביץ', שהזרים לקופת המועדון כספים רבים שהעלו אותה בתוך שנה אחת בלבד לליגה הסרבית העליונה. בסיום העונה שלאחר מכן כבר הייתה אוביליץ' אלופת המדינה, והפכה לקבוצה הראשונה שלא נקראת פרטיזן או הכוכב האדום שעושה זאת מאז הקמת הליגה הסרבית. איך זה קרה? פשוט מאוד. אותו רזנאטוביץ', הידוע בכינויו "ארקאן", היה מנהיג מיליציות סרביות שהפך מאז תום הקרבות לאחד מראשי הפשע המאורגן במדינה הצעירה.

יריבותיה של אוביליץ' באותה עונה נדהמו לגלות אלפי חיילים במדים ביציעים שלא הפסיקו לאיים עליהם, וארקאן עצמו לא היסס לרמוז על גורלם של שחקנים שיעזו לכבוש מול קבוצתו. כמה שחקנים סיפרו על רובים שכוונו לעברם במהלך משחקים, ואחד השחקנים האורחים באצטדיון של אוביליץ' מצא את עצמו נעול בתוך מחסן נטוש בשעה שחבריו עלו למגרש. הקרקס המפחיד הזה הסתיים באליפות, אבל ראשי אופ"א איימו שלא לאפשר לאוביליץ' לשחק במוקדמות ליגת האלופות במידה וארקאן ימשיך להחזיק בקבוצה, הוא נאלץ למסור את השליטה במועדון לאשתו צ'צ'ה, שמאסה בצעצוע במהירות, ומאז הידרדרה הקבוצה עד למעמקי הליגה השלישית.

בעקבות שערוריית מכירת המשחקים באיטליה בתחילת שנות השמונים הוחלט בקיץ 1984 ששיבוץ השופטים למשחקי הסריה A יבוצע באופן אקראי לחלוטין על מנת למנוע מהקבוצות הגדולות לסדר לעצמן את השופטים האהובים עליהן. עם או בלי קשר, בסיום אותה עונה חגגה ורונה הקטנה, שעד אז הישגיה הסתכמו בשלוש אכזבות בגמר הגביע, זכייה באליפות מפתיעה במיוחד.

שנה קודם לכן הציגו הג'יאלובלו קבוצה נחמדה שהתברגה במקום הרביעי, ועם הגעתם של האנס פטר בריגל הגרמני ופרבן אלקיאר הדני, הם עשו את הבלתי ייאמן ותפסו את המקום הראשון בטבלה חודשיים בתוך העונה. בכל מחזור חיכו בארץ המגף לנפילתה של ורונה, אבל היא המשיכה בשלה ושמרה על הבכורה עד האביב, ניצחה את יובנטוס ורומא הפייבוריטיות בדרך, והשלימה את "שנת הנס" הגדולה עם הסקודטו היחיד שלה. מאז אותו תואר בלתי נשכח צללה ורונה בחזרה לאפרוריות, ואחרי כמה שנות זיגזוגים בין שתי הליגות הבכירות היא נשרה לפני שנתיים לליגה השלישית.

בשנתיים האחרונות זכתה קלמאר השבדית לככב בלא מעט כתבות צבע ברחבי עולם הכדורגל בזכות העובדה שהיא מייצגת עיר קטנטנה של 35 אלף תושבים בלבד ומציגה לראווה שלישיית אחים בהרכב. אבל לפני כחודש הפסיקה קלמאר להיות קוריוז ורשמה אליפות היסטורית בליגה השבדית. שלושת האחים - דויד, ויקטור וראסמוס - כיכבו בסגנון המשחק ההתקפי של קלמאר לצדו של חלוץ הרכש פטריק אינגלסטן והפכו את הקבוצה הצנועה שנדדה לאורך שנים בין שתי הליגות הבכירות בשבדיה לאלופה לראשונה בתולדותיה.

עוד לפני הזכייה בתואר כמעט הצליחה קלמאר להשתחל לשלב הבתים של גביע אופ"א הקיץ, אחרי שחלפה על פני גנט הבלגית בסיבוב הראשון וניצחה את פיינורד הגדולה 0:1 בחוץ משער של ויקטור אלם, אבל הפסידה 2:1 בגומלין, ששוחק בעיר בוראס כיוון שאיצטדיונה הביתי של קלמאר לא אושר על ידי אופ"א. ויקטור, האח האמצעי לבית אלם, כבר חתם בהירנביין, אליה יצטרף בינואר, וגם אינגלסטן, שזכה בתואר מלך השערים בליגה השבדית העונה, עשוי לעזוב, אבל אם קלמאר תדע לנצל בחוכמה את הכסף שייכנס לקופת המועדון ממכירתם, כפי שעשתה בעבר, ייתכן שנראה בקרוב את האטרקציה המרעננת מדרום שבדיה בליגת האלופות.

בימים בהם טורניר אליפות אירופה הורכב משמונה נבחרות בלבד, עצם העפלתה של צ'כוסלובקיה לטורניר היוקרתי ב-1976 נחשב להפתעה, לאחר שהנבחרת הבלתי מוכרת בזירה הבינלאומית צלחה את הבית המוקדם כשהיא משאירה מאחור את אנגליה ופורטוגל. ברבע הגמר היא הדהימה את ברית המועצות עם 2:4 מרשים, ובחצי הגמר פגשו בהולנד הגדולה של יוהאן קרויף. הצ'כים הקשוחים נאבקו באגרסיביות מול הכישרון העדיף של הכתומים, ואחרי שהמשחק הסתיים בתיקו 1:1 כבשו שני שערים בהארכה ועלו לגמר מול אלופת העולם דאז, מערב גרמניה.

הגמר בבלגרד נפתח עם שני שערים מהירים של צ'כוסלובקיה, אבל את גרמניה של אותם ימים אסור היה אף פעם להספיד. הגרמנים, שכבר מחקו פיגור של 2:0 בחצי הגמר מול המארחת יוגוסלביה וניצחו בסיום 2:4, חזרו למשחק והשיגו את שער השוויון בדקה ה-89, אבל לאחר 120 דקות ניגשו שתי הנבחרות לדו קרב פנדלים, בו קרה הבלתי ייאמן. שבע הבעיטות הראשונות הלכו פנימה, לפני שאולי הנס החמיץ בצורה איומה ובעט כדור שטס אל מחוץ לאיצטדיון. הבועט האחרון של הצ'כים היה אנטונין פאננקה, שברגע הכי חשוב בקריירה שלו החליט דווקא להקפיץ את הכדור בעדינות למרכז השער, ולמזלו הרב זינק השוער הגרמני ספ מאייר שמאלה, והכדור נשק לרשת והפך את צ'כוסלובקיה לאלופת אירופה.

16 שנים לאחר מכן נכנעה גרמניה בגמר יורו 1992 לאלופה מפתיעה עוד יותר, דנמרק של ריצ'רד מולר נילסן, שנקראה להשתתף בטורניר רק ברגע האחרון בעקבות סילוקה של יוגוסלביה, אבל מכל סיפורי היורו אנחנו בחרנו בצ'כוסלובקיה.

ליגת האלופות היא לא בדיוק המקום לחפש בו סינדרלות, כיוון ששלבי ההכרעה של המפעל הממוסחר מכולם נחשבים למועדון סגור של ענקיות היבשת. אבל אף אחד לא סיפר על כך לזוז'ה מוריניו, שהצליח להתגבר על כל הסיכויים ב-2004 ולקחת את פורטו שלו עד לגביע הנכסף. המאמן הצעיר והמוחצן הביא לכחולים שלושה תארים בעונתו המלאה הראשונה במועדון (אליפות, גביע וגביע אופ"א), ושנה בלבד לאחר מכן השלים יחד עם דקו, ריקרדו קארבליו, קושטיניה ומאניש את החלום של כל ילד - לבוא משום מקום ולקחת את התואר החשוב מכולם.

בשמינית הגמר הדיחה פורטו את מנצ'סטר יונייטד, ברבע הגמר היה זה תורה של ליון להפוך לקורבן של הפורטוגלים השאפתניים, ובחצי הגמר הם הסתפקו בשער בודד בשני המפגשים מול לה קורוניה כדי להבטיח לעצמם מקום בגמר בגלזרקירשן מול מונאקו. שם הם כבר לא הסתפקו במעט, וחתמו את מסע הקסם שלהם עם 0:3 ענק.

אגב, אותה לה קורוניה עדיין חתומה על אחת ההפתעות הגדולות ביותר של הליגה הספרדית, כשגנבה לברצלונה את האליפות ב-1999/00. מנגד, בניגוד להישג החד פעמי של לה קורוניה, ריאל סוסיאדד הדהימה את ספרד כשקטעה רצף של שלוש אליפויות רצופות של ריאל מדריד וזכתה בתואר ב-1980/81, הצליחה לקטוף אליפות נוספת שנה לאחר מכן, ופתחה את הדלת לשתי אליפויות נוספות מחבל הבאסקים בהן זכתה אתלטיק בילבאו בשנתיים הבאות.

כשמסתכלים היום על הסגל של יוגופלסטיקה ספליט בימי הזוהר שלה, קל להבין כיצד הפכה הקבוצה האגדית הזו ליחידה שזכתה בשלוש אליפויות אירופה ברציפות. אבל האמת היא שב-1989 השמות טוני קוקוץ', דינו ראדג'ה ודושקו איבנוביץ' לא היו מוכרים לאיש מחוץ ליגוסלביה. למאמן הקשוח בוז'ידאר מאליקוביץ' היה סגל סופר מוכשר אך צעיר להחריד, ורדאג'ה נזכר כעבור שנים כיצד האוהדים בספליט התחננו בפניהם בהמראה לפיינל פור במינכן: "בבקשה, רק אל תובסו בעשרים הפרש".

במקום להתמקד בהימנעות מהשפלה, כוכבי יוגופלסטיקה פשוט עלו לשחק כמו שהם יודעים. בחצי הגמר הם הדיחו את ברצלונה האימתנית, ובגמר הם גרמו לשברון הלב השלישי ברציפות של מכבי תל אביב במשחקי הגמר עם ניצחון 69:75, שהעניק להם את הגביע הראשון שלהם מתוך שלושה.

בקיץ 1992 שקל רישאר דאקורי לפרוש מכדורסל. המלך של הכדורסל הצרפתי זכה בתשע אליפויות צרפת, שבעה גביעים מקומיים, שני גביעי ספורטה וגביע קוראץ' אחד, וכיוון שזכייה בתואר האירופי החשוב באמת לא נראתה באופק - נדמה היה שהוא כבר השיג את הכל. אבל אז שכרה קבוצתו לימוז' את שירותיו של בוז'ידאר מאליקוביץ', אותו אחד שהדריך את ספליט הגדולה, ודאקורי שינה את דעתו וחזר לעונה נוספת.

לאור העובדה שכמות הכישרון שעמדה לרשותו הייתה מוגבלת, הנחיל מאליקוביץ' סגנון הגנתי ואיטי במיוחד, שהביא איכשהו את אלופת צרפת המוגבלת עד לפיינל פור באתונה, אבל שם המסע שלה היה אמור להסתיים. בחצי הגמר הם בלמו את ריאל מדריד וסאבוניס הצעיר עם 52:62 מדהים, ותצוגה הגנתית מופלאה נוספת סידרה להם ניצחון 55:59 בגמר על בנטון טרוויזו של קוקוץ', ותואר אירופי בלתי צפוי לחלוטין.

ז'לגיריס קובנה שלטה ללא עוררין בליגה הליטאית מאז הקמתה ב-1991 עם שמונה אליפויות רצופות, אבל את הופעת הבכורה שלה בגביע אירופה לאלופות היא רשמה רק ב-1999. המאמן יונאס קזלאוסקאס בנה סגל יעיל ומאוזן סביב שני האמריקאים ת'יוס אדני ואנתוני בואי, וז'לגיריס, שרק שנה קודם לכן זכתה בגביע ספורטה, הפתיעה את כולם והעפילה לפיינל פור במינכן, שם הם היו אמורים לשמש כבשר התותחים של אריות היבשת.

בחצי הגמר הם פגשו את אולימפיאקוס,בעלת הסגל הנוצץ, שהפגינה זלזול מובהק בליטאים האלמוניים לפני המשחק אבל הובסה 87:71 על הפרקט. בגמר חיכתה לירוקים קינדר בולוניה של אנטואן ריגודו הגדול, שגברה בחצי הגמר השני על יריבתה העירונית טים סיסטם והייתה מוכנה לחגיגות הנפת הגביע, אבל לז'לגיריס שוב היו תכניות אחרות, ובעזרת יום קליעות משובח מחוץ לקשת והגנה אינטנסיבית במיוחד הם הדהימו גם את האיטלקים עם 74:82, והניחו חותמת סופית על העונה הסנסציונית שלהם.

אנשים שחצנים אוהבים לפתוח את הפה. ברוב המקרים ההצהרות שלהם מתגלות כלא יותר מהבטחות נבובות, אבל לא זה היה המקרה אצל ג'ו ניימת', הקוורטרבק של ניו יורק ג'טס, שלושה לילות לפני משחק הסופרבול השלישי בהיסטוריה בינואר 1969. הג'טס, שייצגו את ליגת ה-AFL החלשה מול בולטימור קולטס האימתניים מה-NFL, היו אנדרדוג ב-22 נקודות לפי סוכנויות ההימורים בלאס וגאס. "ננצח את המשחק, זו הבטחה שלי", הכריז ניימת'. מיותר לציין שאף אחד לא האמין לו.

הקולטס חסרו, אמנם, את הקוורטרבק האגדי ג'וני יונייטס, אבל מחליפו ארל מורל זכה באותה שנה בתואר ה-MVP, ולא היה ספק שיצעיד את קבוצתו לניצחון גם בגמר. אלא שהתוכניות שלו השתבשו, הג'טס הוציאו אותו מסינכרון ועלו ליתרון מדהים 0:16. כשיונייטס החליף את מורל היה כבר מאוחר מדי, הג'טס ניצחו 7:16 וניימת' ירד מהמגרש במיאמי כשאצבעו מונפת אל-על בתנועת "אמרתי לכם".

הניצחון של הג'טס לא היה רק בגדר הפתעה עצומה, הוא גם שינה את מפת הפוטבול. שני הסופרבולים הקודמים הסתיימו בניצחונות לקבוצות ה-NFL, ובליגה שקלו לבטל את הפורמט ואת האיחוד עם ה-AFL, שהייתה הופכת לליגה כושלת במיוחד. ניימת' והג'טס הפכו את הליגה שממנה באו ללגיטימית, וההבטחה שלו הפכה לגדולה ביותר בהיסטוריה של הספורט האמריקאי.