מדרגות לגן עדן

אחח דצמבר... אתם ודאי זוכרים את הימים בהם דצמבר היה בשבילנו תחילתו של חורף, ריח של גשם ראשון, טעמן המתוק של הסופגניות בריבת תות להן חיכינו כל השנה, שלוליות, מגפיים, נחליאלים וכל החרא הזה. היום, לעומת זאת, דצמבר מעלה במוחי מחשבה אחת ויחידה, וחשובה הרבה יותר – לעזאזל, אנחנו כבר חודש בתוך העונה! אז כן, חודש ראשון של משחקים עבר עלינו, יש להודות, בלי יותר מדי הפתעות מרעישות ומהפכים דרמטיים. האריות טוחנות את הליגה, כצפוי, הנמושות מתחילות לתכנן את בחירת הדראפט הגרועה הבאה שלא תוביל אותן לשום מקום, ואיזייה... לעזאזל אני מתגעגע לאיזייה. הוא היה מצחיק.

בכל אופן, כמעט רבע עונה עברה חלפה לה ביעף, ואין זמן טוב מזה להתחיל לסכם אותה. חוסר מקצועיות? אולי. עלבון לאינטליגנציה? אין ספק. אבל יש דדליין ועורך שרוצה לראות כתבות באוויר, אז הרי לכם דירוג הקבוצות הטובות, הרעות והתקועות של החודש הראשון של 2008/9, מינוס אריות (בוסטון, הלייקרס וקליבלנד) ונמושות ידועות ומוכרות (אוקלהומה סיטי, מינסוטה וממפיס).

דנבר (6:13):

בשתי מילים: צ'ונסי ובילאפס. בתחילת העונה היה צ'ונסי אחד השחקנים הכי מושמצים בליגה. אמרו שהוא חי על אדי התהילה של 2003-2005, שהוא החוליה החלשה בדטרויט, שהוא שחקן גמור וחסר חשק, שכבר שנתיים קיבל בפלייאוף בראש מרכזים צעירים ופחות טובים ממנו. דנבר, לעומתו, נראתה כמו הקבוצה הכי תקועה בליגה, עם סך משכורות עצום וחסר גמישות מתחת לתקרה, כוכב אחד שמחלק את זמנו בין תחנת המשטרה לתחנת הסמים, וכוכב שני שטוב בעיקר בלא להועיל לקבוצה. אלא שאז, באורח פלא, התברר שלפעמים כשמחברים שחקן גמור לקבוצה גמורה זה עובד יופי.

דנבר, שבשנים האחרונות שיחקה משהו שנראה כמו הכלאה בין ראן אנד גאן וכדורגל, הפכה השנה לקבוצה של בילאפס, על כל המשתמע מכך. פתאום שתי מסירות בהתקפה הן לא מאורע נדיר, פתאום כרמלו לא עסוק בעיקר ביידוי כל כדור שמגיע אליו, והחשוב מכל – פתאום יש הגנה בדנבר. מקבוצת ההגנה השנייה בעליבותה בליגה, הפכה דנבר לקבוצת הגנה ממוצעת פלוס, שסופגת 97 נקודות למשחק (לעומת 107 בעונה שעברה), תוך שהיא מגבילה את היריבות ל-43 אחוזים בלבד – הנתון החמישי בטיבו בליגה! ואם זה לא מייקאובר מוחלט, קראו לי אורנה דץ. עם הבסיס של כרמלו ובילאפס, ושני גבוהים מגוונים ומצויינים כמו ננה וקניון מרטין מודל 2009, דנבר נראית פתאום כמו קבוצה אמיתית.

פורטלנד (6:13):

זה שפורטלנד היא קבוצת העתיד של הליגה, את זה כולם יודעים (חוץ מגרג אודן, שעסוק בלהתחפש לג'ואל פריזבילה). אבל זה שפורטלנד מדורגת שנייה במערב אחרי 19 משחקים, דוגרי, לזה לא ציפינו. מה שמדהים באמת זה ששוב, היא עושה את זה בלי שכמעט אף אחד מהשחקנים שלה יגלה יכולת מרשימה במיוחד.

אודן משחק כמו פצוע אנגלי (או סתם כמו אנגלי), למרקוס אלדריג' רך כמו מיקי בוגנים באחוזת פלייבוי, רודי פרננדז מופיע פעם בשלושה משחקים, וסטיב בלייק מפתיע לטובה, אבל הוא עדיין נראה כמו סטיב בלייק. בסופו של דבר, אחרי כל הדיבורים על הסגל העמוק והמאוזן, פורטלנד של השנה היא יותר מתמיד הקבוצה של ברנדון רוי. רוי, שכבר שנה שלישית ברציפות מצליח לבצע קפיצת מדרגה, נראה עד כה כמו מועמד ודאי לאולסטאר לעשור הקרוב, ומוביל את הקבוצה לאחת הפתיחות המרשימות בליגה, כולל נצחונות ב-40 הפרש על מיאמי ושיקגו. זו, רבותיי, אימפריה בהתהוות.

ניו ג'רזי (8:9):

מתוקף היותי האוהד היחיד של הנטס בארץ, ייתכן שאני משוחד, אבל קשה להאמין שיש מישהו איפשהו בעולם שהאמין שיש לניו ג'רזי סיכוי לסיים את חודש נובמבר עם מאזן חיובי, במקום השישי במזרח. לאחר קיץ של ניקוי אורוות בו נשלחו שני שלישים מהטריו בתמורה לערימת צעירים/חוזים נגמרים/סינים מוזרים נראו הנטס כמו מועמדים חזקים לזכיה בלוטרי, אלא שאז החליט דווין האריס, רכז חביב ובלתי מזיק עד אותו רגע, שהוא הולך להעניק משמעות חדשה לתואר "השחקן המשתפר של העונה". בשנתו השישית בליגה נראה שדווין הבין סופסוף את הפוטנציאל הגלום בצעד הראשון המסחרר שלו, והפך לחודר הטוב בליגה, עם זינוק של לא פחות מ-10 נקודות בממוצע למשחק, ויותר טיולים לקו מדווין וויד, קובי בריאנט ולברון ג'יימס. יחד עם וינס קרטר, שעקב המשבר הכלכלי נכנס לפאניקה והחל לשחק כדורסל, מנהיג האריס קבוצה בלתי מוכשרת לחלוטין עם חורים בלא פחות משלוש עמדות, לכדי קבוצה לגיטימית.

פילדלפיה (10:8):

לאחר פלייאוף מצוין, קיץ חלומי, והחתמה של אולסטאר בדמות אלטון ברנד, נראתה פילי כמו קבוצת צמרת לכל דבר. כיום, לעומת זאת, היא שוכנת בקרקעית הבית האטלנטי, כשכל מיני נמושות שמתחילות במילה "ניו" מסתכלות עליה מלמעלה. למרות שמוקדם עדיין לקבוע, קשה להתעלם מהעובדה שממשחק למשחק נראית פילי כמו קבוצה אבודה שלא מצליחה למצוא את הסגנון שלה בין השכונה של דאבל אנדרה לפוסט של ברנד, עד כדי כך שמכונת ההתקפה המשומנת המכונה סמי דלמבר מספקת כיום 6 נקודות עלובות למשחק, וביום דדלמבר מאכזב אותך התקפית אתה יכול לדעת שמשהו לא עובד כמו שצריך. הנפגע העיקרי הוא כמובן אנדרה איגודאלה, שהפך השנה מכמעט אולסטאר לאימת קרשי הליגה, אותם הוא מפנק ב-13 נקודות למשחק ובאחוזים שהשתיקה יפה להם. אכזבה? אכן כן.

לוס אנג'לס קליפרס (14:3):

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שחשבתי לרגע אחד שהקליפרס הולכים לשחק תפקיד כלשהו העונה, אבל פרויקט "השכונה" של המאמן וג'נרל מנג'ר מייק דאנליבי נראה כרגע עוד יותר גרוע מכפי שנראה בקיץ, כשעוד היה על הנייר. בניגוד לסיפור של פילדלפיה, שפשוט לא הצליחה להתחבר, נראתה הקבוצה מאבק איתנים וחסר פשרות בין שתי תפיסות עולם, של ה-GM ושל המאמן.

כבר כשהחתים דאנליבי המנג'ר את בארון דייויס לחוזה עתק לחמש שנים היה ברור כי הוא כופה על דאנליבי המאמן מערכת יחסים רווית דם יזע ודמעות. שכן דייויס הוא שחקן פרוע שאוהב לאלתר בכל צעד ושעל, בעוד שדאנליבי הוא מאמן מתוכנן, שלא לומר מתוכנת, שהכריח אפילו את מג'יק ג'ונסון להפסיק לרוץ למתפרצות. ואכן, חיש קל החלו המאמן והכוכב לריב בחדרי ההלבשה, על הפרקט ובתקשורת.

או אז החליט המנג'ר דאנליבי שהוא על הגל, וצירף את זק רנדולף למרקוס קמבי ולכריס קיימן, על מנת להרכיב את הקו הקדמי העמוס ביותר בליגה, וזה אפילו מבלי להזכיר את העובדה שרנדולף הוא לא בדיוק מסוג השחקנים שחוזרים מפסק הזמן וממלאים את ההוראות של המאמן. נכון לעכשיו נראית הקבוצה הזו כמו בלגן מוחלט, ואפילו הניצוצות של אריק גורדון לא יצילו אותה, לצערי, מהביקור המי יודע כמה בהגרלת הלוטרי הבאה עלינו לטובה.

ניו אורלינס (6:9):

האם ניו אורלינס נראית טוב? בוודאי. האם היא נראית כמו קונטנדרית? בוודאי שלא. רחוק מזה. על אף שכמעט ולא בוצעו בקבוצה שינויים מרחיקי לכת, והצטרפותו המבורכת של ג'יימס פוזי לסגל הקנתה לו את העומק הדרוש בעמדה מספר 3, נראית ניו אורלינס כמו קבוצה שאיננה מסוגלת להגיע לשום הישג אמיתי, או אפילו לעבור את שלב חצי הגמר האיזורי. כריס פול ממשיך אמנם לשחק באותה אינטנסיביות שאפיינה אותו אשתקד, אולם משהו בשליטתו על המשחק מעט נפגם, והתוצאה היא ירידה במספרים של כל ארבעת חבריו לחמישיה, ובעיקר אלו של טייסון צ'נדלר, שרואה את האלי-הופס שלו מתמעטים והולכים, שעה שהוא הופך לסם דלמבר. בכתבה שהתפרסמה לפני שבוע באתר של ESPN שפך הבלוגר השנון ביל סימונס מעט אור על המרקם הקבוצתי הכה מוצלח דאשתקד.

על פי סימונס, מצויים היחסים בין מאמן השנה (ביירון סקוט) לפיינליסט מירוץ ה-MVP (כריס פול) בשפל המדרגה. פול, כך טוענים, מתוסכל ממאמנו ואינו מתאמץ להסתיר זאת, תוך כדי השתדלות להימנע ככל האפשר מהתייחסות להוראותיו המקצועיות. לזכותו של סקוט ייאמר שביקש מחניכיו להתעלם מהכתרים שקשרו להם בתקשורת, ונראה שזו אכן הדרך היחידה של הצרעות לשוב לאיתנם.

פיניקס (7:11):

נכון, המאזן אינו רע בכלל עד כה, והרגלי ההגנה השתפרו פלאים בעידן טרי פורטר, אבל פיניקס ממשיכה להראות כמו קבוצה שאיבדה את דרכה. הפיק אנד רול המפורסם בין סטיב נאש ואמארה סטודמאייר הולך ונעלם מן העולם, ובמקומו מנוהל המשחק מהפוסט על ידי שאקיל אוניל, כאשר נאש משמש לא מעט פעמים כתחנת מעבר.

השבוע, אגב, הביע נאש את חוסר שביעות רצונו מכל הנוגע לקצב המשחק כשרמז שהדומיננטיות של שאק פוגעת בניהול משחק ההתקפה. אוניל, מצדו, נרגש הרבה יותר לגבי תפקידו בקבוצה לה הוא תורם 15 נקודות ו-9 ריבאונדים מדי ערב, כולל עזרה פה ושם בפיזור קטטות על שלל משתתפיהן. אמארה, שמעולם לא הצטיין במחסור באגו, החל השבוע לקטר בכל כלי תקשורת שעבר מולו, כולל דוורים מזדמנים, על כך שאינו זוכה לתפקיד מרכזי מספיק העונה. כמובן שאינו מרוצה שכך שרצה להפוך לנומרו אונו בקבוצה, ובמקום זאת הפך למספר 3 בהיררכיה. הוא כבר החל לדבר על קיץ 2010, אז יהיה שחקן חופשי. כשהשלישיה הבכירה שלך מתקוטטת לגבי מהו סגנון המשחק המתאים ביותר לקבוצה, אתה יודע שהקבוצה שלך בבעיה.