"אני אוהב את הקבוצה הזו בכל מה שקשור לעתיד. יש לי הרבה שחקנים שאינם מוכנים עדיין. יש לנו כמה חסרונות כקבוצה, ואחד מהם הוא אספקט המסירה. איננו טובים בלמסור את הכדור... איננו קבוצה עם שומרים טובים".
(דון נלסון, 2.12)
הקריירה של דון נלסון ידעה עליות ומורדות, תשבוחות וביקורות, אבל יותר מכל הוא השפיע על הכדורסל האמריקאי, שבר דפוסי חשיבה ויצר סגנונות אחרים. הוא אבי הסמול בול, מציאת המיס מצ'ים, הוא היה הראשון להתעלם ממוסכמות בנוגע לגובה ולמיקום על הפרקט, ובמקום זאת העמיד קבוצות מהירות ואתלטיות שגרמו ליריבה לחשוב.
כשחזר לגולדן סטייט לפני עונת 2006/7 הצליח נלי להפוך את הקבוצה הבינונית ללהיט של הליגה, ואחרי שהווריורס סיימו עם 48 ניצחונות (אחד המאזנים הטובים בהיסטוריה שלהם) הם העפילו לפלייאוף מהמקום השמיני, לראשונה מאז אימן אותם נלסון עצמו בשנות ה-90. התצוגה הגדולה מול דאלאס, בעלת המאזן הטוב בליגה, אותה הדיחה בשישה משחקים, היתה אחת המהפנטות בהיסטוריה של ה-NBA.
בשבוע שעבר שיבח כאן דן לזר את הפתיחות של נלי, אולם שנתיים לאחר אותו הישג מרשים נדמה שנעלם הסדר שבשגעון, וכל שנותר הוא בלגן אחד גדול, עם חמישה ניצחונות ו-12 הפסדים. נכון שבארון דייויס עזב ומונטה אליס נפצע, אבל נדמה שהבעיות של הלוחמים עמוקות הרבה יותר, ולא מעט קשורות לדרך בה בוחר נלסון לנהל את הקבוצה. אם אפשר בכלל לקרוא לזה ניהול.
בלתי נסלח
"נדמה שבאוקלנד אף אחד לא שם לב כשקבוצה שלמה לא מופיעה למשחק. גולדן סטייט הגיעה לניו יורק ללא המוחות שלהם, והתנהגו כאילו מעולם לא ראו פיק אנד רול. ההגנה שלהם נעלמה ל-48 דקות. מעולם לא ראיתי קבוצה נסוגה בכזו נחישות, הם היו נוראיים ברמות בלתי נסלחות".
(פליפ בונדי, כתב הניו יורק דיילי ניוז, 1.12)
התצוגה המביכה ביותר של גולדן סטייט הגיעה לפני מספר ימים בניו יורק, שם חטפו מהניקס 138 נקודות, וזאת למרות חסרונם של שלושת הקלעים הבולטים שלהם (ג'מאל קרופורד, שעבר לגולדן סטייט, זק רנדולף, שעבר לקליפרס, ונייט רובינסון הפצוע). כיום מציגים הווריורס את ההגנה המחוררת בליגה (109 נקודות), אותן היא סופגת באחוז החמישי בטיבו, תוך כדי שלוקחים לה על הראש יותר ריבאונדים מאשר על ראשן של 28 קבוצות אחרות.
תאמרו - אוקיי, אנחנו מקבלים את זה, נלי מהמר על התקפה. אבל הלוחמים הם אחת מקבוצות ההתקפה הפחות יעילות בכדורסל. את 104 הנקודות, הם קולעים ב-44 אחוזים מהשדה בלבד (מקום 19 בליגה) ו-30 מהשלוש (מקום 26). גם בקטגוריית האסיסטים הקבוצה מוצאת עצמה בתחתית (מקום 22). "חוויית הצפיה בווריורס הופכת ליותר ויותר כואבת", סיכם זאת יפה חאליד שאקרן, מאתר הספורט בליצ'ר ריפורט.
הבחורים הטובים, לדעתו
"אם אתה אחד מהחבר'ה שנלסון סומך עליהם, הכל בסדר מבחינתך. אבל אם אתה לא אחד מהם, אתה בבעיה".
(אל הרינגטון, 30.11)
באותו משחק מול הניקס הגיעה דוגמה קטנה לתוהו ובוהו שזורע נלי בקבוצתו הצעירה. מרקו בלינלי פתח בחמישיה במקומו של סטיבן ג'קסון הפצוע, אולם ירד לנוח לאחר חמש דקות בלבד, ומאז נעלמו עקבותיו. הרוקי אנתוני מורו יכול לשתף אותו בחוויה האישית שלו. לאחר שלא נבחר בדראפט ולא שיחק בששת המשחקים הראשונים, החל נלסון לשלבו בהדרגה, ואז פתח בחמישיה ודפק 37 נקודות ב-41 דקות, לא פחות, בניצחון על הקליפרס.
במשחק הבא הוא רשם 25, וזכה לשמוע ממאמנו שהוא "הדבר האמיתי", ושהועברה הוראה לשחקנים לחפש אותו בכל מצב. בפועל הוא ראה מאז את הדקות שלו נוזלות לו בין האצבעות, עד שבמשחק בבוסטון, שבוע בלבד אחרי התצוגות שלו, כלל לא פשט את האימונית. גם הלילה נגד מיאמי הוא לא קם מהספסל. והשניים לא לבד. גם קלנה אזוביקה, הרוקי ברנדן רייט, נכנסו ויצאו מהחמישיה לסירוגין. בקבוצה משחקים רק שלושה שחקנים מעל גיל 25, וצעירים, כידוע, זקוקים לבטחון ולאמון של מאמנם כדי להתקדם בצורה עקבית, דבר שלא קיבלו העונה, וספק אם יקבלו בחודשים הבאים.
כמובן שכדאי לזכור שמדובר במאמן עם עם מספר הניצחונות השני בתולדות הליגה, מעט מאחורי לני ווילקינס הגדול, ושבארונו יושבים שלושה תארים של מאמן העונה (1983, 1985 ו-1992). אולם לצדם אין ולו הופעה אחת בגמר, ושורה ארוכה של פספוסי פלייאוף גדולים יותר וגדולים פחות. לפחות עכשיו שוויתר על הסיכוי להגיע לשם הוא לא צריך לדאוג מזה.
אחרי שישה הפסדים רצופים, אין במפרץ הרבה סיבות לאופטימיות, לאור ריבוי הדיווחים כי גם לאחר שישוב מונטה אליס לפרקט, יעברו מספר חודשים עד שיחזור לשיאו. כל שנותר ללוחמים שלו הוא לנסות ולנחש באיזה צד יקום מאמנם.
"לנלסון אין דאגות. הוא עובד עבור בעלים סבלני מאוד, עם אוהדים שלא עושים בעיות, שני עיתונאים בלבד שמכסים את הקבוצה, והרבה מזג אוויר טוב במפרץ. הוא היה בניו יורק, ולא הצליח שם. עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו לנצח ולהפסיד בקצב שלו".
(פליפ בונדי, כתב הניו יורק דיילי ניוז, 1.12)