האתגר האמיתי שלהם

דומה שהאתגר האמיתי שמציב גביע האתגר, הוא האופן בו אפשר יהיה לשווקו כמעניין ונחוץ, בעודו הכי רחוק מכך. ירושלים משחקת במפעל השלישי בחשיבותו ביבשת, אך יודעת שגם קבוצות סופר אטרקטיביות כמו אמסטרדם ההולנדית או לאריסה היוונית - מענקיות היבשת - אינן מתקרבות לרמת האנרגיה והעניין שמעוררת יריבה מקומית כמו חולון או מכבי ת"א. חשוב לאפשר לספונסרים חשיפה נוספת, צריך להעשיר לאוהדים את היומיום האפרורי עם מעט ניחוחות מאירופה, אבל במלחה יודעים שרק היכולת בליגה וההישגים בזירה המקומית בתום העונה, יגדירו את העונה הזו.

המשימה הגדולה העומדת לפתחו של גודס היא הקפדה על חלוקת עומס נכונה. ירושלים שיחקה אתמול את משחקה הרביעי ב-11 ימים, ועדות לעייפותה ניתן היה לקבל ברבע השני, אז ספגו המארחים 11 נקודות ללא מענה מיריבה שפורחת בעיקר ברבע הראשון והשלישי. בהמשך החטיאו מהעונשין, פתחו טיילת בצבע ולא הצליחו לשבור את שמירת הלחץ של חולון ברבע השלישי.

אבל ירושלים היא קבוצה שקמה ונופלת על היכולת של באוארס וסניד, סוג של חרב פפיות, ואתמול חולון נדקרה. במחצית הראשונה שיחקו השניים יחדיו 37 דקות ושחקניו של פרנקו עצרו אותם על 10 נקודות, אך לחולון אין את הכלים לעשות זאת לאורך משחק שלם, בשל נחיתות הכישרון של שחקניה. במצב שכזה נהוג לשלוח שחקנים כדי להרוויח את לחמם מהקו, אך חולון כשלה במשימה זאת - אחת הסיבות המרכזיות להפסדה - כשהעמידה את שני השחקנים החשובים של יריבתה פעמיים בלבד על העונשין. אם ההזנחה של באוארס היתה מפנה את מקומה לעצירה של נעימי, דיינו, אך חולון כשלה גם בזה והתרסקה.

בניצחון על חולון אפשר לראות את מתווה הפעולה של גודס בתקופה הקרובה: ניצול המשחקים באירופה לשיוף היכולת הקבוצתית, הענקת דקות לשחקני הספסל כמו נעימי ופאוול ונטיעת ביטחון עצמי בשחקניו, וכל זאת כדי להגיע לליגה מגובשים ויעילים יותר. נראה כי הרגע הכי חשוב של ירושלים העונה היה דווקא הדחתה מהיורוקאפ. היה נדמה כי בכך ירושלים הולכת צעד אחורה ומאבדת מנכסיה, אבל הוצאתה של אירופה מהמשוואה רק עשתה טוב למועדון. במקום להתחפש עונה נוספת למכבי ת"א, ירושלים הצניעה לכת ומתמקדת בזירה החשובה ביותר מבחינתה, הזירה המקומית, זו שתואמת כרגע את יכולתה המקצועית והפיננסית. האתגר הקרוב הוא לא מול לאריסה ביורוצ'לנג', אלא המפגש עם גלבוע/גליל.