עדיין חסין אש?

רגע לאחר ששרק אלון יפת לסיום הדרבי גיליתי שוב לאן מסוגל הדמיון שלי לסחוף אותי. בעוד אבי נמני מסמן ליפת מה צפוי לו בתנועות שאינן משתמעות לשתי פנים, אני התמקדתי דווקא במרקו בלבול. עוזר המאמן של מכבי תל אביב, הסנשו פאנשה של הכדורגל ישראלי, נעמד מול השופט ודחף אותו עם הכתף כמו מגן שמנסה לנער מעליו את החלוץ. מאז שהגיע לקבוצה עם רן בן שמעון, בלבול היה נושא הכלים האולטימטיבי. מאז שנמני החליף את בן שמעון, הוא מצטייר לי כמו הג'ינג'י נמוך הקומה מ"היה היה" - חוסה מאחורי הבוס הגדול, נשלח במקומו לעמדת הראיונות ונוקט בבריונות שספק אם היה משתמש בה בלי הכנפיים שפרש עליו המנג'ר. בחדרי חדרים בטח אמר בלבול לנמני על טופוזאקוב: "בוס, הגדול מרביץ חזק". תחת התקרית ההיא בסיום החל לו, בפרפראזה למשפט המפורסם של אלכס פרגוסון, עוד שבוע בחייו של אבי נמני.

יפת היה פעם השופט הכי טוב בארץ, עד שהשתן התחיל לעלות לו לראש. אין כמעט משחק שעובר בלי שהוא יעשה טעות פטאלית, והוא לעולם לא ייתן לבועט כדורים חופשיים מרחק מלא של החומה. זו גם הייתה השגיאה היחידה שלו בדרבי, כששי אבוטבול היה צריך לבעוט לקיר אנושי שעמד ארבעה מטרים מהכדור. מעבר לכך, הוא דווקא ניהל את המשחק מצוין. אז מה גרם לנמני ולבלבול להתפרץ עליו בסיום? אולי העובדה שהתמהמה עם האדום המוצדק שהוציא ליבוריאן, אולי כי הם היו חמים אחרי ההפסד ואולי (וזו כנראה הסיבה האמיתית) משום שהוא איבד את הסמכותיות שלו. עד לפני שלוש שנים אף אחד לא היה מתעסק עם יפת, גם לא נמני. היום אף אחד לא מפחד ממנו, בטח לא נמני.

ועדיין, ליפת הייתה הזדמנות להשיב את כבודו האבוד, אבל ההתעלמות הראשונית שלו מהתקרית הייתה הנפת דגל לבן על כבודו העצמי. לו היו אלי מחפוד או יוסי מזרחי מאיימים כך על יפת (שיכול להגיד עד מחר שהוא לא ראה ולא שמע), לא היה נשאר מקום על הדף. בעצם, אפילו רן בן שמעון לא היה מקבל כזאת הנחה. לאחר מכן, כנראה באמצעות לחצים שהופעלו עליו, שינה יפת את דעתו והביא להעמדתו של נמני לדין. זו הייתה ההודאה הרשמית שלו שאולי לרוברטו קרלוס הוא לא עשה חשבון, אבל לנמני כן.

במהלך המשחק פוטר אפי בירנבוים ופיני גרשון מונה במקומו למאמן קבוצת הכדורסל של המועדון. מאותו רגע, הדרבי הפך לגורם משני בסדר היום הספורטיבי. הפועל ניצחה, נמני התפרע, אבל השריף החדש-ישן של העיירה הגיע ועמו הרבה אבק כוכבים לקבוצה של המדינה. בימיו כשחקן נאבק נמני עם גרשון או עם כל מושך אש אחר על מרכז תשומת הלב של אוהד הספורט. כמעט תמיד ידע לנצח בקרב הזה. הפעם הוא הפסיד, אולי ההפסד המתוק ביותר שלו אי פעם. נמני לא צריך ולא רוצה בשבועות האחרונים את התקשורת על הגב שלו, והידיעה על החתמתו של פיני, במצב של 0:0, באה בזמן. כשהיה 0:2 הדרבי הפסיק לעניין. נראה כאילו נמני היה זה שצלצל במהלך הדרבי לפיני ואמר לו: "עכשיו, עכשיו תגיד כן". הלא כבר אמרתי שהדמיון שלי פרוע.

משחק אחד בפועל, שלושה משחקים על תנאי וקנס של 5,000 שקל. זה העונש שספג נמני בהתאחדות לכדורגל. במכבי תל אביב עוד העזו להתבכיין. נו, באמת, לתת עונש כל כך כבד לאדם שמאיים (ולא בפעם הראשונה) על שופטים? הרי זה מגוחך. באותו יום, אגב, נדחה ערעורו של איציק לוזון, שאיים על שופט במשחק נוער, והעונש על הרחקה לשלושה חודשים ממשחקי מכבי פתח תקוה נותר בעינו. ואיציק לוזון עוד קרוב של יו"ר ההתאחדות.

אנשים שונאים את התקשורת ובכל זאת ממשיכים להשתמש בה למטרותיהם. הדוגמה הבולטת היא דווקא של אוהדי הפועל תל אביב. הם תמיד דואגים לצאת נגד ולטעון לסיקור מוטה של פעילויותיהם, ובכלל – הם פשוט אנטי. אם תלכו לפורומים, לא פעם תשמעו שם ש"התקשורת אשמה", כמו בכל מקום, בעצם. רק שכשנוח להם הם יודעים יפה מאוד לתמרן ולעשות איתה אהבה. הרי איך היה עולה המאבק המופרך והמוגזם על אוסישקין לסדר היום הציבורי אם לא אותה התקשורת?

נמני, תלמידו של האשף אברהם גרנט, משחק עם העיתונאים כמו בג'ויסטיק של פלייסטיישן. מרואיין גדול הוא אף פעם לא היה, תמיד שמר על שתיקה, אבל במקביל ידע לקדם את המטרות שלו ושל הקבוצה דרך עיתונאים. עכשיו מתאים לו שיירדו ממנו, אז הוא לא מדבר בכלל. הוא שולח את בלבול, נוטש במהלך ראיונות ועונה "ככה החלטתי" כששואלים אותו למה אסר על השחקנים להתראיין. לו הייתה העיתונות פה מתנהלת כמו שצריך ובאופן מאורגן, הוא היה נעזב לנפשו, כמו שהוא רוצה. לא מסקרים, לא מחכים למוצא פיו, לא שולפים אפילו ציטוט אחד שלו. התעלמות מוחלטת עד שהוא יהיה זה שיציית לכללים ולא להפך. אבל לתקשורת פה אין את הכוחות האלה, ויש יותר מדי בעלי אינטרסים שחשוב להם לשמור על קרבה עם נמני. וככה, עם התדמית של זה ששם זין על כולם, הוא שוב יוצא גדול. במקרה הזה, התקשורת היא באמת זו שאשמה.

מחצית בבלומפילד. בלבול על הקווים, נמני מתחת לחדרי ההלבשה. עד כמה שזה נשמע מוזר, רק עכשיו נתנה מכבי תל אביב את 45 הדקות הגרועות ביותר שלה העונה. מי היה מאמין שבני יהודה תרד להפסקה ביתרון 0:3? האוהדים זועמים, שריקות בוז צורמות משער 7, כוסות מים נזרקות לכיוון השחקנים שיורדים לאיטם. אף מילה על נמני. אם אחרי הדרבי היה הלם, כאן כבר נראתה סערת רגשות של ממש. בפעם הראשונה העונה עמדו שחקני הקבוצה חשופים בצריח, בלי שתהיה חומת מגן בדמות המאמן לפניהם. במובן מסוים, סופסוף קרה מה שצריך לקרות - לא עוד ניר קלינגר, טון קאנן, אלי כהן, ניר לוין או רן בן שמעון. השחקנים, אלה שמקבלים כל כך הרבה כסף, צריכים להתבייש עבור עצמם. יותר אין הנחות. "יש כאן כאלה שלא יודעים איפה הם נמצאים", אמר נמני את המשפט הראשון שהוא בעל משמעות מאז שהחל לאמן, וקיבל רוח גבית משניידר, שכבר רוצה להעיף את כל הקבוצה.

רק שחקן אחד בכחול התאמץ לכל אורך 90 הדקות. רץ, מסר, חיפה, אפילו אסף כדורים. קוראים לו עמנואל מאיוקה, חלוץ זמבי צעיר. ברגע שנמני עלה על הקווים, מאיוקה עלה לסגל הקבוצה הבוגרת. כשרואים אותו משחק, לא מבינים למה לעזאזל היו צריכים לחכות שיבוריאן יקבל כרטיס אדום כדי לתת לו הזדמנות לפתוח. זה לא משנה את העובדה שאת כל הקרדיט על הצבתו בהרכב צריך לתת לנמני. מכבי תל אביב תקווה שהוא יביא את השינוי, כי קבוצת תחתית כמוה חייבת לאגור נקודות, ולמשימה הזו שולחים שחקנים שנלחמים. כמו עמנואל מאיוקה.

שישה ימים סוערים עברו על אבי נמני ומכבי תל אביב, ימים שכללו הפסד בדרבי, התפרצות בוטה, משחק מהיציע ועוד הפסד, הפעם לבני יהודה. שני הפסדים רצופים, ולאף אחד ביציעים הצהובים אין מילה רעה להגיד עליו, במידה מסויימת של צדק. כי למאמן, כך למדו האוהדים בדרך הקשה, צריך לתת הזדמנות. לא הוא בנה את הקבוצה, לא הוא אחראי לכך שהתהליך המחודש של הנחלת הנשמה המכביסטית עומד לקחת עוד הרבה מאוד זמן. רק שכל הדיבורים על "התלהבות מחודשת כשנמני על הקווים" נעלמו כלא היו.

אז מבחינת אוהדי מכבי תל אביב, נמני לא אשם. לא רק הם חושבים כך. גם אלון יפת, ההתאחדות לכדורגל, העיתונאים ואפילו פיני גרשון הבהירו בשבוע האחרון שהטריטוריה שלו משתרעת על פני שטחים נרחבים. יש רק מצב אחד שבו הזרקור יופנה אליו - אם הקבוצה תסתבך בקרבות התחתית. במקרה כזה, הוא יצטרך לשנות מצב צבירה מ"לא אני בניתי את הקבוצה" ל"חייבים להשאיר אותה בליגה". כפי שזה נראה, היום הזה לא רחוק.