וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בדיחה עצובה

אריאל גרייזס

26.11.2008 / 11:24

עשר של שבוע: למרות גדולתו, מדונובן מקנאב יזכרו רבים רק את הדאחקות עליו. ברט פארב, לעומת זאת, ממשיך לעשות את זה נכון

1. בדרך כלל ברט פארב והג'טס צריכים לחכות עד לאייטם החמישי שלנו, אבל אחרי הניצחון המרשים על טנסי, שקטע את רצף עשרת הניצחונות של הטייטאנס, קשה להתאפק עד לשם. מעטים באמת ציפו שהטייטאנס יוכלו לסיים עם עונה מושלמת, אני אפילו לא בטוח שהם ממש רצו בכך, אבל קשה היה להאמין שההפסד יהיה כזה מוחץ ובצורה כל כך משכנעת. כל כך מוחץ, למעשה, שעולה התהיה איך בכלל קבוצה מוגבלת כמו טנסי הגיעה למאזן הזה מלכתחילה. אצל הג'טס, לעומת זאת, הכל דבש. אחרי פתיחת עונה מגומגמת, הם משחקים כרגע טוב לא פחות משום קבוצה בליגה – משחק ההתקפה שלהם מאוזן (כמו שהמדור הטיף מתחילת השנה) מה שמאפשר לפארב להיות אפקטיבי הרבה יותר, משחק ההגנה שלהם לא נותן לאף אחד לרוץ נגדו ונראה שגם הגנת המסירה מתייצבת. מה שכן, בדיוק כמו שבתחילת העונה כולם כבר הספידו את הג'טס, גם עכשיו לא הייתי שולח אותם עדיין לסופרבול – ראינו מספיק קבוצות בשנים האחרונות שמגיעות לשיא מוקדם מדי רק כדי להתרסק בפלייאוף אחרי שכולם למדו אותם. לפחות נראה שמאנג'יני לומד מהטעויות שלו וזו כבר בשורה טובה לאוהדים בירוק.

2. בלי לקחת כלום מהניצחון של הג'טס, שהושג כי היא פשוט היתה קבוצה טובה בהרבה ביום ראשון, צריך לתהות על קבלת ההחלטות המוזרה של ג'ף פישר, יקיר המדור בדרך כלל. טנסי פתחה את המשחק עם שתי סדרות שבהן קרי קולינס כמעט ורק מסר ובכך הכתיבה את הקצב לשאר המשחק שהסתיים עם 39 ניסיונות מסירה מול 11 ניסיונות ריצה בלבד, לקבוצה שבמשך שמונת המחזורים הראשונים משחק הריצה היה הלחם והחמאה שלה. נכון שהגנת הריצה של הג'טס משובחת אבל זאת לא סיבה לוותר לגמרי על משחק הקרקע, ולו כדי לאפשר להגנה שלך לנוח מעט – כמו שראינו במחצית השניה, אז הג'טס רצו חופשי על ההגנה העייפה של טנסי. בשבועיים האחרונים קרי קולינס נתן הצגות ששיכנעו רבים שהוא בכל זאת מסוגל להיות ק"ב של קבוצת צמרת, הבעיה היא שכנראה הוא גם הצליח לשכנע את המאמן שלו.

3. החדשות הגדולות מחוץ למשחק הזה הגיעו מפילדלפיה, כאשר דונובן מקנאב סופסל במחצית השניה של משחק ההפסד לבולטימור אחרי עוד תצוגת איימים ולמרות שהקבוצה שלו היתה בפיגור 3 בלבד במחצית. יותר מאוחר השבוע הכריז אנדי ריד שמקנאב עדיין הוא הפותח שלו ביום חמישי הקרוב, אבל קשה לראות איך הרומן הסוער הזה בין העיר הכי קשה באמריקה לבין הספורטאי מס' 1 שלה (בטח מאז עזיבתו של אלן אייברסון) ממשיך מעבר לעונה הקרובה. כשמקנאב היה בשיאו, השילוב בינו לבין אנדי ריד היה כמעט מושלם, כי למרות שכל ההגנות ידעו שהם הולכים למסור, הרי שלמקנאב היתה את היכולת להתחמק ממגינים ולייצר יארדים גם בעזרת הרגליים שלו. זה אמנם לא הספיק בשביל טבעת, כי מול מאמנים חכמים יותר כמו בליצ'יק או גרודן, ריד תמיד נחשף במערומיו (הנה מחשבה מבעיתה), אבל כן בשביל להיות הקבוצה המצליחה ב-NFC במשך 4 שנים. ברגע שמקנאב איבד את היכולת לאלתר ולא פחות חשוב – נזהר ממגע כמו מאש כדי להימנע מעוד פציעה – השילוב בינו לבין ריד הפך להיות קטלני, ולא במובן החיובי.

4. עוד מילה על מקנאב, ברשותכם. ביל סימונס מ-ESPN כתב השבוע שמה שנזכור ממקנאב זה את הפרסומות לצ'אנקי סופ, את שערורית ראש לימבו, את ההקאה בהאדל ועכשיו גם את הפאדיחה עם ההארכה. לצערי, אני מוכרח לומר שהוא כנראה צודק, וחבל. במקום להיזכר כמודל לאתלט האולטימטיבי, מקנאב ייזכר בעיקר כפאנץ' ליין לבדיחות, בחור עם הרבה כישרון, אבל אפעס, טיפה אהבל. כמו שזה נראה כרגע, גם מקנאב וגם ריד לא יהיו בעיר האחווה שנה הבאה, יהיה מעניין לראות אם מקנאב, בסיטואציה אחרת ואולי עם מאמן מעט יותר מגוון, יהיה מסוגל להמציא את הקריירה שלו מחדש.

5. כידוע, האייטם הזה שמור בדרך כלל לברט פארב, אבל מכיוון שעליו כבר דיברנו אפשר להקדיש אותו לתותחן החדש בעיר. כן, אני מדבר על מאט קאסל. 415 יארד זרק קאסל מול מיאמי ביום ראשון, שבוע אחרי שזרק 400 מול הג'טס והפך לק"ב הראשון בתולדות הפטריוטס לזרוק ל-400 יארד בשני משחקים רצוף, והחמישי בסך הכל בתולדות הליגה. סך היארדים היה הכי הרבה לק"ב של הפטריוטס מאז לא פחות מאשר דרו בלדסו. כן, אפילו אול-מייטי טום בריידי לא זרק לכל כך הרבה. הביצועים של קאסל בשבועיים האחרונים מפתים רבים להכתיר את קאסל כבריידי הבא וכבר נשמעות ספקולציות רבות על איך הפטריוטס צריכים לפתור את דילמת הק"ב שלהם בעונה הבאה. להגיד שהאנשים האלה נסחפים קצת יהיה כמו להגיד שדטרויט היא קבוצה קצת לא טובה. למרות שאני לא קונה את התיאוריה שעם וולקר ומוס כל ק"ב היה יכול להעמיד מספרים כאלה (אני בטוח שיש קוורטרבקים באוקלנד ומיאמי שיישמחו לספר לכם על כך) הרי שקאסל עוד לא עשה באמת כלום בליגה כדי להצדיק דיבורים על הדבר הגדול הבא. אם מישהו צריך לקבל חוזה חדש ומשופר זה דווקא צוות האימון של ניו אינגלנד שהפך את קאסל משחקן מוגבל לכזה שחצי מקבוצות הליגה ירצו להחתים בסוף השנה.

נוק אאוט התקפי

6. דברים שאני שונא (גרסת הטיסות):

- כשהקברניט מעיר את כל הנוסעים רק כדי להגיד להם לשים חגורת ביטחון

- אנשים שמבקשים להחליף איתך מקום כדי שיוכלו לשבת ליד המשפחה שלהם

- אנשים שבטוחים שכל מזוודה על המסוע היא שלהם ויזיזו כל מי שבדרך אליה, רק כדי להחזיר אותה אחרי שניה ולרדוף אחרי אחרת

- AFC מערב

7. רק לפני מספר שבועות דיברתי על כך שהקבוצות המצליחות בליגה – הג'איינטס והטייטאנס – עושות זאת בעיקר בעזרת ההגנה, מה שאמור להביא בשורה חדשה לאחר העונה ההתקפית שהיתה לנו שנה שעברה. והנה, בא השבוע וזרק לי את התיאוריה על הפנים. 54 נקודות שמו בפאלו, 51 הסיינטס, 48 הפטריוטס, 45 אטלנטה וסך הכל 837 נקודות עלו על הלוח בסוף השבוע האחרון – הכי הרבה למחזור בהיסטוריה של הליגה. תאמרו "מחזור אחד לא אומר כלום"? ובכן, כרגע אנחנו בקצב לעונה הכי התקפית בהיסטוריה, עם 45 נקודות בממוצע למשחק. אני בטוח שיש לזה משמעות עמוקה כלשהי, אבל חבל לבזבז זמן על תיאוריות מסובכות שעוד שבוע לא יהיו שוות כלום.

8. המשחק בין מינסוטה לג'קסונוויל הפגיש בין קבוצה אחת שיודעת לעשות את זה נכון, לבין זאת שמתעקשת לעשות הכל הפוך. בעוד הוייקינגס סומכים על אדריאן פיטרסון שייקח אותם לארץ המובטחת ונותנים לגאס פררוט למסור רק כשחייבים (20 פעם במשחק הזה), הרי שדל ריו עדיין מאמין שדיוויד גרארד הוא פייטון מאנינג הבא ונותן לו לזרוק לא פחות מ-45 פעמים, אלוהים ישמור. לפעמים דל ריו מזכיר לי את ויזיני הסיצליאני מ"הנסיכה הקסומה", זה שמנסה לתחמן את וסטלי עם שתי כוסות היין – אתה בטח חושב שאני ארוץ, אז אני דווקא אמסור. אתה חושב שעכשיו אני ארוץ – אז אני עוד פעם אמסור. ולפעמים, פוטבול הוא באמת לא משחק כל כך מסובך.

9. שון אלכסנדר נחתך אתמול על ידי וושינגטון רדסקינס, בעוד אדג'רין ג'יימס דווקא שיחק ורץ פעם אחת בדיוק למינוס יארד בהפסדה של אריזונה מול הג'איינטס. כך חולפת לה תהילת עולם.

10. גם אתם בטח חשבתם ש:

- הניינרס בטוח בכלל לא מתחרטים על זה שאואנס לא משחק אצלם אחרי ששם עליהם 213 יארד השבוע

- רק המחשבה על סופרבול בין הג'איינטס לג'טס מעוררת צמרמורות בכל הגוף

- בערך כמו הצמרמורת שמעוררת המחשבה על המשחק בין אוקלנד לקנזס סיטי השבוע

- אין שחקן יותר חשוב בקבוצה מזה שעומד ומצביע לכיוון האנדזון כאשר שאר החברים שלו מתנפלים על הפאמבל

- שני משחקי פוטבול ביום חמישי בשעה סבירה, זה תענוג שאין שני לו

- אפילו אם סיאטל משחקת באחד מהם

- ודטרויט בשני

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully