המבחן של שניידר ובן זקן

דקל קינן הוא שחקן הסיבוב שלי. לא משום שהוא היה השחקן הכי טוב, אלא בגלל מה שהוא מסמל עבור מכבי חיפה. את הקבוצתיות, את קור הרוח, את היכולת להתעלות מעל המגבלות, את החיבור המהיר בין החלקים החדשים, את השקט הנפשי לא להתרגש מאיבוד נקודות, את הרוח החדשה. מבחוץ, נראה שקינן הוא המנהיג השקט של מכבי חיפה. זה שנמצא מעל כל אלה שצריכים רק להתרכז בכדורגל - קטן ורפאלוב. קינן גדל להיות מכבי חיפה החדשה. האופי הרענן של הקבוצה. נכון, אין לו את הביצועים של ברוכיאן, אבל היי: הוא במקום הראשון.

זה כבר מתחיל לשעמם, אבל אחת לכמה חודשים בעונות האחרונות המדור לא מתאפק ומכתיר מחדש את אופן הניהול של ג'קי בן זקן במ.ס אשדוד. לא ברור כמה בוסים אחרים בליגת העל לא היו מפקפקים בתוצאות תחילת העונה של יוסי מזרחי, מכניסים את כל המערכת למצב של חוסר ביטחון או אפילו מחברים מכתב פיטורים בהשראת מקהלת האוהדים. מה שכן ברור הוא, שכל מאמן אחר שהיה עובד באשדוד במקום יוסי מזרחי ומביא את אותן תוצאות מגומגמות בתחילת העונה, היה מקבל את אותה משענת תומכת מבן זקן. להבדיל מעוברי האורח המוזרים שמשתלבים לאחרונה בניהול כדורגל, בן זקן יודע שקבוצה נבנית לאורך עונה ולמאמן לפעמים לוקח סיבוב שלם עד שהוא מעביר את חומר הלימודים שלו.

בן זקן אמר השבוע בראיון לערוץ 1 שאשדוד, בפרמטרים האלה, היא מועדון גדול יותר מרוב אלו שנקראים כך, ושלו היו נותנים לו את התקציב של מכבי תל אביב הוא היה לוקח אליפות בכמה מדינות שונות. העונה אולי יש לבן זקן הזדמנות לעמוד מאחורי הדברים האלה. מועדונים קטנים ומצליחים אוהבים ללעוג למועדונים גדולים כושלים ובזבזנים. הלוזונים עשו על זה קריירה. אלא שבפעם האחרונה שבן זקן ניסה לבנות משהו קצת יותר יומרני באשדוד, גם הוא, בדיוק כמו מכבי תל אביב, נפל עם הגלקטיקוס.

העונה, כאמור, לבן זקן יש הזדמנות מעולה להראות שהוא מסוגל לשחק במגרש של הגדולים, ולעלות את הרף והציפיות מלהיות סתם קבוצה טובה. הליגה פתוחה מתמיד. גם מכבי חיפה, הפייבוריטית הברורה ביותר לתואר, היא לא אותה קבוצה מפחידה מפעם. הפערים לא כאלה גדולים. בטח כשמשווים את אשדוד למכבי נתניה, מכבי פתח תקווה והפועל תל אביב. אשדוד פחות או יותר באותה רמה, יש לה סגל בשל שרץ לאורך זמן, יש לה את אחד המאמנים הכי טובים בארץ ויש לה בוס מעולה שמספרים שעסקיו ונכסיו לא מחווירים בהשוואה לשאר הטייקונים בליגה. הגיע הזמן שהניהול המצוין של בן זקן יתורגם להישגים. ליומרות. בואו נראה אותו עומד קצת בלחצים ובציפיות שיש במועדונים שהוא כל כך קוטל. לפעמים מהפך כזה במועדון מתחיל במשחק אחד. אדרבה מול המוליכה בבית.

עד כמה שההפסד בדרבי כאב למכבי תל אביב, הוא יכול להיות גם הדבר הכי טוב שקרה לה, כשבוחנים את הסגל הבינוני שנבנה שם העונה. עכשיו, אחרי שהקבוצה שמה מאחוריה את היומרות להשיג משהו העונה, אחרי שהציפיות לתואר התפוגגו, מכבי יכולה להתרכז בדבר שהסגל שלה הכי זקוק לו: בנייה. שלב אחרי שלב. אימון אחרי אימון. זה מה שמכבי, או לפחות שניידר, רצו לעשות בקיץ: לבנות מהיסוד, לאורך כמה שנים, סגל שיגדל ויתפתח ויפרח. מהבחינה הזאת, הסגל של מכבי תל אביב עמד בדרישות הראשוניות. מדובר אמנם בסגל בינוני, אין שם אף שחקן גדול באמת (בוזגלו יהיה כזה בעתיד), אבל הונחו שם כמה יסודות לא רעים בכלל. הבעיה התחילה כשמכבי נגררה לציפיות של התקשורת והקהל, והתקשתה להיצמד לקו ההתחלתי, הקו היחיד שבו הסגל הזה מסוגל לגדול בשקט.

השאלה היא כיצד מכבי תגיב למפלה בדרבי. האם היא שוב תיגרר לפאניקה, תשחרר כמויות של שחקנים ותביא ערימות של מחליפים, או שאולי היא תנצל את החלל שנפער בעקבות המפלה מול הפועל כדי להתחיל עכשיו משהו אמיתי לקראת העונה הבאה. בית"ר ירושלים עשתה את זה בעונה הראשונה של גאידמק, הרבה בעזרת העוצמה של מכבי חיפה, אותה אי אפשר היה לעקוף. בית"ר ניצלה את הזמן כדי לקום מהקרשים, להשתקם ולבוא מוכנה לעונה החשובה באמת. עבור בית"ר זאת היתה עונת מעבר, לא לקפוץ ישר ממאבקי התחתית לקרבות הצמרת, שלב ביניים שמכבי תל אביב משום מה ויתרה עליו. הדרבי יכול לסלול למכבי תל אביב את הדרך לעונת מעבר כזאת, אם השניידרים לא יגררו שוב ללחץ ויזרקו את האמבטיה עם התינוק. לוותר על העונה כדי להרוויח את העונה הבאה. האם מכבי תל אביב מסוגלת לקחת החלטה כזאת, להעביר באופן עקבי את המסר ולצאת מחוזקת מהדרבי. אני ממש לא בטוח.

יוסי מילשטיין, יועצו לשעבר של ארקדי גאידמק, היה בשנים האחרונות קו גבול שהפריד בין שני מחנות בולטים בתקשורת הספורט: אלו שעבדו וכתבו עבור גאידמק ואלו שלא. אלו שתיעדו כל כוס קפה שמילשטיין התותח שתה ואלו שגיחכו על החשיבות הפרימטיבית שהוענקה לאדם שאנחנו לא יודעים עליו כלום. למה כותבים עליו ואת מי הוא מעניין, נשאל בצדק רב. מילשטיין, בעיני חלקים נרחבים של תקשורת הספורט, היה סמל לרכילות, לטיפשות, לאינטרסנטיות שחדרה את מנגנוני האבטחה האחרונים של האתיקה העיתונאית. אדם לא חשוב שעשו אותו חשוב.

השבוע גאידמק זרק את מילשטיין, אבל כל שונאיו, שהתנשאו על התרבות שייצג, נהגו באותה צורה. כתבו עליו טורי פרשנות מלומדים, ציטוטו כל הבל שיצא לו מהפה והתייחסו לכך כאילו גאידמק עצמו עזב. מה הקשר לספורט או עיתונות ספורט? לא ברור. עד שנזרק, מילשטיין לא היה חשוב בעיניהם, אבל ברגע אחד הוא הפך לנושא הכי חם ולכותרת הכי גבוהה בעיתון. שום דבר בעצם לא השתנה. שלא תטעו, גם אותם צדיקים, אבירי העיתונות, בעצם רק סגרו חשבון עם מילשטיין ועם מי שלא משלם להם משכורת. גם הם השתמשו באותה פלטפורמה בצורה שהם בזו לה. גם הם בעצם שכירי חרב. לפעמים קוראים להם אופירה אסייג ולפעמים רון קופמן.

"השנה הדרבי התל אביבי אפור וחסר עניין מתמיד"

ברק יצחקי יחזור ככל הנראה ביום שני כדי לנצח עם בית"ר ירושלים את בני סכנין. אין קבוצה מתאימה יותר כדי לשבור את הבצורת בטדי, רק חשוב שיצחקי יעשה את זה בצורה קצת אחרת מלפני הפציעה שלו. יצחקי הוא עדייין השחקן הכי טוב שיש לבית"ר. הוא הסיכוי הנמוך שלה לשוב ולהיאבק על התואר. יצחקי רק צריך להבין שבמצב שנוצר העונה הוא לא השחקן שנותן את האקסטרה לשאר הכוכבים, הוא הלחם והחמאה. לעשות דברים קצת פחות וירטואוזים ולשחק יותר פשוט. לגרום לשחקנים סביבו להיות טובים יותר, ופחות לחפש את הדברים הלא צפויים. את העקבים, את הכדור בין הרגליים. כמו שבית"ר צריכה כרגע לשחק יותר על בטוח, כך גם יצחקי חייב לשנות מעט את הגישה. וכן, עדיף לו ולבית"ר שזה יתחיל דווקא במשחק הכי קל שיהיה להם העונה, משחק שבו הוא יוכל אולי לכבוש צמד עם העקב.