דרבי זניח

זה פחות או יותר הזמן שאנשים מפסיקים לדבר איתכם: הבוס, החברה, החבר אוהד הפועל, הקולגה אוהד מכבי – כולם יודעים שעכשיו אתם רק רוצים שייגמר ועד אז, המוח לא עובר את החצי. את הנשמה מכרתם לשטן לפחות מאתיים פעם בשביל 1:1 כזה, כי אליפות לא אתם ולא הם תיקחו. לרדת ליגה? לוזון סידר אותנו. עכשיו אנחנו רק רוצים שייגמר.

בדרך, ריחות הקרב מהדשא של בלומפילד הופכים חמוצים. מכביסט מושבע אמר לי פעם נכון, שאין רגע מאושר מניצחון בדרבי ואין מדכא מהפסד לקבוצה השנואה עליך. אלא שבתוך הפולקלור היחיד שנותר לכדורגל הישראלי, הדרבי איבד אלמנט שמאז ומתמיד שידרג אותו למעמד המתעלה מעל שגרת הכדורגל המקומית: השליטה על הכדורגל הישראלי. הדרבי של 1995 למשל, כששגיב אליהו ונמני נלחמו ראש בראש עד שמוסקאל השפיל את אובארוב ואלון אופיר דאג לסובב את הסכין. אמנם בסוף אותה עונה מכבי זכתה באליפות (ותודה לאלישע לוי), אך התחושה בסוף אותו הדרבי הייתה שלא רק ההגמוניה הצהובה בעיר חטפה זעזוע, אלא שזהו מכשול רציני בדרך לדבר שלשמו קבוצת כדורגל קיימת – ניצחונות ותארים. בשנים שמכבי או הפועל שלטו בכדורגל הישראלי, הפחד מהפסד בדרבי לא ננעץ רק בהיבט הפולקלוריסטי/רגשי – הפחד היה מלהפסיד לקבוצה הכי טובה בליגה.

כיום, במקום שהפועל או מכבי תגענה בחזה מתוח עד היציעים, הקבוצות מגיעות לתחרות מגוחכת על התואר "אנדרדוג", כשככל שהציפיות נמוכות יותר – שמחת האוהדים על ההישג ה"מפתיע" גדולה יותר. לכן, כשבוחנים את תוצאות הדרבי מאז האליפות הניסית של מכבי ב- 2003, ניצחון בדרבי הוא מנת חלקה של הקבוצה שרוחותיה סערו יותר בשבועות שקדמו למשחק: ה-0:1 של הפועל בעונה שעברה משער של פאביו ג'וניור, הוא דוגמה מייצגת.

אין הוכחה גדולה מזו לשפל אליו הגיע הכדורגל הישראלי, שבהם לא רק שאין הגמוניה תל אביבית בכדורגל הישראלי – אין הגמוניה בכלל: התבוסה המכוננת של בית"ר בויסלה, חוסר היציבות של מכבי חיפה, חוסר הניסיון של נתניה, המשיחיזציה של נמני ויצר ההרס העצמי של הפועל – כולם מוכיחים שאין עניין בלקיחת אליפות בישראל. המצב האבסורדי הזה, שבו כל שבועיים מתקיים "משחק העונה" , הפך את הדרבי התל אביבי לאירוע שכולו תכונה פנימית בין מחנות אוהדים, במקום אירוע שהליגה נושאת אליו עיניים כי ממנו תצא בשורה. אין בו כדורגל בין שתי הקבוצות הטובות בישראל, בקושי נשאר בו כדורגל, כשהעונה המצב רק מחמיר: אם בעונה שעברה שתי הקבוצות היו בסכנה אמיתית של ירידת ליגה, הרי שהעונה – בחסות יו"ר ההתאחדות" – הדרבי הוא לא מוקד אמוציונאלי שטומן בחובו רגע היסטורי עבור מכבי ת"א(ירידה לראשונה בהיסטוריה) ורגע שפל נוסף להפועל. הוא סתם עוד סיבה של שלטונות הצבא לחשוש מאוהדים עם גישה לאמל"ח.

מצבו העגום של הדרבי התל אביבי הוא תוצאה של עסקת ההעברות החשובה ביותר בכדורגל הישראלי בשנתיים האחרונות: לא, לא מדובר ברכישה של מאור בוזגלו או בפס הייצור של הפועל ת"א בכפר סבא. העסקה שבסופה הוצב אבי לוזון בתפקיד יו"ר ההתאחדות, יותר חשובה מכל משחקי ההכנה, מסעות הרכש ופיטורי המאמנים שנעשו בישראל. כולם הפכו לאוויר ברגע שהיו"ר הוציא לפועל את רפורמת הליגות הביזיונית שלו, שהפכה את הצמרת למילה גסה ואת התחתית למשמעותית ככמות הקולות שקיבל גאידמק בבחירות לעירייה. בזכותו, דרבי זניח שכולו עניין של כבוד ילדותי – הוא הדבר היחיד שנשאר לדבר עליו בכדורגל שלנו.