פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אכבר העיר

        לברון ג'יימס משחק העונה טוב מתמיד, סוחב את השחקנים המוגבלים שסביבו לצמרת, ומאיים לקחת אליפות לבדו. עתיד קליבלנד על כתפיו

        במידה שאתם לא מעודכנים, בקליבלנד משחק שחקן בשם לברון ג'יימס. הוא טוב. ממש טוב. ממש ממש טוב, אפילו. הוא קולע הרבה, מוסר הרבה, מוריד הרבה ריבאונדים ומנצח הרבה משחקים. אף פעם לא היה שחקן כמוהו.

        טוב, עכשיו שסיימנו עם הסופרלטיבים, אפשר לעבור הלאה. לברון פתח את עונת 2008/9 בסערה, ובשבועיים האחרונים היה אחראי על שלושה משחקים של 41 נקודות ועל אחד של 38, כל זאת באחוזים נהדרים, תוך כדי תרומה גם בכל אספקט אחר של משחק הכדורסל. הוא נראה נחוש ומרוכז מתמיד במטרה, ולשם כך אף דאג לבטל את החסרון היחיד במשחקו ושיפר את אחוזי העונשין שלו, שהולכים ומתקרבים ל-80.

        אחד בשביל כולם

        כדי להבין את השיפור של ג'יימס צריך להסתכל על ההישגים הקבוצתיים של קליבלנד - אם בעונות קודמות היכולת של לברון הספיקה רק כדי להגיע למאזן סביר ולהתעורר בפלייאוף, השנה נראים הקאבלירס מהרגע הראשון כמו אחת הקבוצות הטובות בליגה. ומכיוון שהסיבה היחידה שקינג ג'יימס עדיין לא מחזיק בתואר MVP היא שהקבוצה שלו לא ניצחה מספיק משחקים בעונה הרגילה, נדמה שהשנה הוא יהיה המועמד המוביל לקבל את הכבוד הרם. - לאחר 12 משחקים לקאבס יש כבר תשעה נצחונות, שישה מהם בהפרש דו ספרתי, כשלושת ההפסדים הם בבוסטון, בניו אורלינס ובדטרויט.

        נכון, השינוי בקאבס אינו נעוץ רק בלברון. קליבלנד הביאה בקיץ את מו וויליאמס, הפוינט גארד הטוב ביותר שאי פעם שיחק עם המלך. וויליאמס נותן מספרים לא רעים והוא הקלע השני בטיבו בקבוצה, כשלצדו עולה בחמישיה דלונטה ווסט, וכך יש למאמן מייק בראון שני קלעים קטלניים שמענישים על כל נסיון דאבל טים על לברון מצד הגארדים. יחד הם קולעים יותר מארבע שלשות למשחק ב-45 אחוזים.

        לא מעט בזכות השניים האלה, לקליבלנד יש השנה את אחת ההתקפות היעילות בליגה, לפחות בינתיים. הסיבה היא שאף אחד לא עושה מה שאיננו מסוגל לעשות, וכל מי שנתקע מוסר ללברון – הוא מסוגל לעשות הכל. בן וואלאס, למשל, תורם 2.8 נקודות ביותר מ-24 דקות פשוט כי הוא לא מנסה לזרוק; זידרונס אילגאוסקאס מסתפק בלקלוע; אנדרסון ורז'או לוקח כדורים חוזרים; וולי שצ'רביאק דופק שלשות, כמו גם, כאמור, וויליאמס ו-ווסט.

        במילים אחרות, קליבלנד מצליחה כי יש לה שחקנים שנוח להם לשחק ליד כוכב, להפיל עליו הכל וללכת רק על בטוח. זו הסיבה שקליבלנד נחסמת הכי מעט בליגה, פשוט אין לאף אחד מהשחקנים סיבה הגיע למבוי סתום. יחד עם היכולת הידועה של החבורה של קואץ' בראון בריבאונד (בעיקר בריבאונד ההתקפה) וההגנה בצבע, מדובר באחת הקבוצות היעילות בליגה. קבוצה של כוכב גדול ורול פליירס, כפי שזו תוכננה על שולחן השרטוטים.

        עוזב את העיר, בשביל עצמי

        אז למה, בעצם, ההצלחה של קליבלנד מפתיעה? קודם כל, צריך לבסס את העובדה שמדובר בקבוצה מצליחה. זה לא קשה. קליבלנד הגיעה לפני שנתיים לגמר ה-NBA ובעונה שעברה היתה במרחק צעד וחצי אחד של לברון מלהדיח את האלופה שבדרך. אף אחת לא היתה קרובה יותר להעיף את בוסטון, כולל דטרויט והלייקרס. גם אם לוקחים בחשבון את הגמר הבזיוני מול סן אנטוניו ב-2007 ואת העובדה שבוסטון של הסיבוב השני לא הייתה בוסטון של הגמר, עדיין לא ניתן להתחמק מהתייחסות לקליבלנד כאל אחת מקבוצות הפלייאוף הטובות של השנתיים האחרונות. יחד עם פתיחה חזקה השנה, מדובר בקונטנדרית לכל דבר.

        לא מדובר בקבוצה רעה, אלא בקבוצה לא דומיננטית. הסיטואציה שנוצרה היא כזו בה האחריות הנופלת על לברון היא כמעט לא אנושית. הגדולה של קינג ג'יימס היא ביכולת שלו להעמיס על עצמו את כל האחריות הזאת, וגם אם כרגע אין לו טבעות להתפאר בהן, הוא יכול להיות בטוח שאף שחקן בליגה לא יכול לעשות כל כך הרבה עם כל כך מעט.

        פשפוש בדפי ההיסטוריה יגלה שמעטות הקבוצות שהיו מבוססות על כוכב ושחקנים משלימים שהצליחו להגיע גבוה. לרוב היה שם מספר 2 אמיתי. למייקל ג'ורדן היה סקוטי פיפן, את זה כולנו יודעים. למג'יק ג'ונסון ולארי בירד היו קבוצות על. לשאקובי היה אחד את השני. לספרס היו את טים דאנקן ודייויד רובינסון ולאחר מכן את מאנו ג'ינובילי וטוני פארקר. ליוטה היו סטוקטון ומאלון. לדטרויט היתה חמישייה אדירה. בעצם, מלבד קליבלנד, הקבוצה היחידה שהתקרבה לאליפות ועונה להגדרה זו היא פילדלפיה של 2001, שהעמידה סביב אלן אייברסון שורה של נגרי על ודייגי צמרת. זה הספיק כדי להפסיד בחמישה משחקים ללייקרס.

        היו שסימנו את מו וויליאמס כמספר 2 העונה, אבל איפה הוא ואיפה מספרי 2 הגדולים. דמיינו רגע את הבולס של שנות ה-90 עם וויליאמס בתפקיד פיפ, ותקבלו במקום הול אוף פיימר ואחד השומרים הטובים בהיסטוריה, שחקן חביב ממילווקי. זו הפריזמה דרכה כדאי לבחון את ההישגים של לברון.

        מלבד אותה קבוצה של אייברסון, לא היתה קבוצה רצינית בעשרות השנים האחרונות שכל האחריות בה הונחה על כתפיו של שחקן אחד כמו קליבלנד של לברון. שאר השחקנים יכולים לתפוס יום רע, אפילו חודש רע, וזה לא ישנה מאום. לברון מייצר זריקות לכולם, מנהיג את ההגנה עם יכולת מדהימה בעזרה, מוציא מתפרצות ומסיים אותן. ויותר מזה, מי שעובד בשבילו מאחורי הקווים הוא מייק בראון האנמי, ומי שמנסה לחבל במאמציו לזכות באליפות ברמת ההנהלה הוא דני פרי, שכבר הספיק לעשות שורה ארוכה של שטויות. אין בסביבה אף גורם שיאזן אפילו במעט את הדומיננטיות של לברון בקאבס.

        הפאניקה בעיר כל כך גדולה, עד שנדמה שאספקת החשמל והמים תיפסק אם המלך יחליט להותיר את כס השלטון שלו מיותם בקיץ 2010. התקווה היחידה שלהם גם היא נחה על כתפיו של, מי אם לא, לברון. שרק יהיה מספיק טוב כדי לקחת אליפות לבדו, ואז אולי יסכים להישאר. והוא בהחלט מסוגל לעשות זאת.