קשה להאמין שיותר משנה עברה מאז שנטשנו את הקן החמים (מאוד) של פיניקס אבל השבוע היתה לי הזדמנות לחוות מעט נוסטלגיה כשחזרתי ל"ביקור מולדת" קצר במדינה שבה השמש אף פעם לא שוקעת (או לפחות ככה זה מרגיש בקיץ) ונוסטלגיה לא שווה כלום אם לא הולכים איתה עד הסוף, אז החלטנו להחזיר להופעת אורח את הדרדר הישן והטוב, אל תדאגו, זה יכאב רק קצת ושבוע הבא נחזור למתכונת הרגילה.
לא סתם קראתי לנסיעה הזאת ביקור מולדת. זו לא רק החזרה לפיניקס, שבה גרתי במשך שנה, זאת הנסיעה לארה"ב, שמרגישה כל פעם מחדש קצת כמו חזרה הביתה. זה יישמע טיפה מוזר (ואני מניח שיש כאלה שיגידו אף לא פטריוטי אבל זאת בעיה שלהם) אבל למרות שכף רגלי דרכה לראשונה בארצו של הדוד סם רק בגיל 25, הרי שבאיזשהו אופן אני מרגיש קצת בבית כל פעם שאני חוצה את האטלנטי. בפעם הראשונה שטיילתי באיזור ניו אינגלנד, זה לא הרגיש באמת כמו הפעם הראשונה הרי כבר הייתי שם כמה וכמה פעמים בעבר בספרים של ריימונד קארבר וסטיבן קינג. כשאני מזמין פיי או ארוחת בוקר בדיינר אמריקאי, וינסנט וגה ואייג'נט קופר יושבים ממש לידי. ניו יורק? את הרחובות שלה אני מכיר שנים כשהסתובבתי בהם עם ג'רי סיינפלד ופול אוסטר. בקיצור, במשך שנים התזונה התרבותית שלי הורכבה מכל כך הרבה אמריקנה, שארה"ב היא המקום היחיד בעולם מחוץ לגבולות הארץ שבו אני לא מרגיש 100 אחוז זר.
הסיבה שאני מספר את זה היא כי לטיול שלי הפעם נלווה אלי חבר לעבודה, נקרא לו ט' (זה שם המשפחה שלו, אבל י' כבר היה תפוס. וכמו שתבינו עוד מעט, זה יכול להיות קיצור להרבה כינויים שהולמים אותו) שמכל בחינה הוא הפוך ממני ביחסו לאמריקה. ט' דווקא גר בארה"ב, ואפילו תקופה די ארוכה של כמעט חמש שנים, אבל זה לא הצליח להפוך אותו אפילו טיפה פחות ישראלי. בטיסה לפיניקס, למשל, הייתי צריך לשכנע אותו ממש חזק שזה אולי לא יהיה רעיון כל כך טוב לפתוח דווקא עכשיו את חבילת הקבנוס שהוא הביא מהארץ. את הכיור של הקולר במלון הוא הצליח לסתום כשהוא ניקה בו את כוס הקפה השחור, אותו הכין ניחשתם נכון מקפה עלית שחור שהוא הביא מהארץ.
לכן, זה היה נראה כמו ניסיון משעשע לקחת אותו לצפות במשחק של אריזונה סטייט בשבת האחרונה, ניסיון שהתברר כרעיון מפוקפק למדי כשט' הגיע למשחק במכנסיים קצרים, חולצת סאן דבילס אותה דאגתי לצייד אותו מראש וכפכפי קרוקס אותם נעל על הגרביים שלו. בשלב הזה היה כבר ברור לי שלא נקבל הזמנה לשום מסיבת טייל-גייטינג. או כל מסיבה, לצורך העניין. האמת, התפלאתי שבכלל נתנו לנו להיכנס לאיצטדיון והיה נראה שאיש הביטחון בעצמו לא בטוח מה לעשות עם הזוג המוזר שמתעקש להסתובב עם ילדים שצעירים ממנו בעשרים שנה. זאת כמובן רק ההתחלה של הפדיחות שהבחור עשה לי. כמו הפעם שהוא ניסה לשכנע את השורה הראשונה לשבת כי אז כולנו נוכל לשבת ולא נצטרך לעמוד כל המשחק או כשהוא נופף בכרטיס המגנטי של חדר המלון כשכל שאר הסטודנטים שיקשקו במפתחות בבעיטת הפתיחה.
שיחות מהעולם החיצון
אבל סך הכל אני לא יכול להתלונן. מזג האוויר היה מצוין, המשחק אמנם לא התעלה לרמה גבוהה אבל אריזונה סטייט ניצחו בקלות ושיתקו לגמרי את ההתקפה של וושינגטון סטייט (אחת מהקבוצות הגרועות במכללות השנה), מה שתמיד נחמד, והבנות, טוב, הן היו הבנות של אריזונה סטייט. אתם יודעים צעירות, בלונדיניות ועם מינימום בגדים. מה שכן, אני לא יודע אם זה הגיל שפתאום משפיע עליי או האבהות הטרייה שלי, אבל התגובה הראשונה שלי למראה אותן בנות היתה "את לא רוצה לכסות קצת את עצמך?". את התגובה השניה, לעומת זאת, אני אשמור לעצמי, מסיבות מובנות. חוץ מהדברים הרגילים, ישנם אותם דברים שתמיד מפתיעים אותך מחדש ויש הרגשה שיכולים לקרות רק במשחק מכללות, למשל:
- החבר'ה לידי שעודדו את הדגלנים של אריזונה סטייט שעלו למגרש אחרי ט"ד, בצעקות U-S-A, U-S-A כשהדגלנים רצים לכיוון אחד ו-A-S-U, A-S-U כשהם רצים לכיוון השני. משום מה, הם חשבו שהבדיחה עדיין מצחיקה גם ברבע האחרון, בט"ד הרביעי של המשחק.
- אותם חבר'ה מעודדים הכי חזק לא את הקבוצה שלהם אלא את הבחור השמנמן שרץ להוציא מהמגרש את הטי עליו הונח הכדור לבעיטת הפתיחה, בשאגות "טי-גאי! טי-גאי!"
- הבחור שלידי שורק בוז לשחקן יריב שמורד מהמשחק באלונקה, וצועק - "הוא אפילו לא צולע!!"
- השיחה האיכותית הבאה שניהלנו במחצית המשחק עם בחור, שכמו שתבינו מיד, לא היה בדיוק בשיא הכושר שלו:
הוא: איך קוראים לך?
אני: אריאל
הוא: מה?
אני: אריאל
הוא: זה לא שם של נסיכה?
אני: זה שם ישראלי
הוא: אתה מישראל?
אני: כן
הוא: אה, אז אתה מוסלמי?
אני: לא, אני יהודי
הוא: אוי, סליחה, סליחה
אני: זה בסדר
הוא: אז אתה מישראל
אני: כן
הוא: זה אומר שאפשר לקרוא לך ישראלי? זה לא מעליב?
אני: למה שזה יעליב? אתה אמריקאי, אני ישראלי
הוא: אני נוצרי קתולי
אני: אתה קתולי? אז מה אתה עושה ב-ASU ולא בנוטר דאם?
הוא (מצביע על הכוס שלו): אני אלכוהוליסט
אני: אז מה אתה לומד?
הוא: אגרו-מנאג'מנט
אני: ????
הוא: יום אחד, כולנו נצטרך חיטה. אנשים בארה"ב, מאיפה אמרת שאתה?
אני: ישראל
הוא: איפה בישראל, ירושלים? (משום מה כל אמריקאי מניח שישראלים גרים בירושלים)
אני: לא, לא בדיוק. אתה מכיר תל אביב?
הוא: לא, לא ממש
אני: טוב, אז זה ליד
הוא: אתה מוסלמי?
אני: לא, אני יהודי
הוא: באמת? (מצביע על חבר שלו) הוא מוסלמי, הוא מאיסטנבול
אני: טוב, תיזהר לא לנשוף עליו, שלא יצטרך לשתות אלכוהול
הוא: כן, הוא באמת לא שותה אלכוהול. אז אתה לומד פה?
אני: לא, אשתי למדה פה
הוא: אז אתה בוגר פה (אתמול היה הומקאמינג שבו כל הבוגרים באים לבקר)?
אני: לא, לא למדתי פה
הוא: איפה למדת?
אני: באוניברסיטה בישראל
הוא: אתה מישראל?
אני: כן
הוא: איפה בישראל?
אני: באיזור ירושלים (נו, שיהיה)
הוא: ואתה לומד פה עכשיו?
אני: לא, אני בביקור פה עכשיו
הוא: איזה ביקור?
אני: עסקים, פגישות
הוא: אז מה אתה עושה במשחק?
אני: אשתי למדה פה, אז חבר שלה השיג לנו כרטיסים
הוא: אז אשתך היא בוגרת פה?
אני: לא, היא רק למדה פה
הוא: אז אתה בוגר מפה?
אפילו אובמה שואל שאלות
מזלי שהמחצית התחילה, אחרת עד היום כנראה הייתי מנסה להסביר לו מאיפה אני ומה אני עושה פה. יותר מאוחר יצא לי לספר על השיחה הזאת לחבר אמריקאי לעבודה והתגובה שלו היתה "כן, נשמע הגיוני. הוא כנראה מהתלמידים היותר טובים שם". אתם חייבים לאהוב מכללות.
אם כבר דיברנו על מכללות, זאת הזדמנות בשבילי לנסות להבהיר נקודה שאני חושב שהרבה תוהים לגביה. אין כמעט מישהו בארץ שמתעניין בפוטבול שמצליח להבין את שיטת הבולים של פוטבול המכללות, ויותר מזה איך זה יכול להיות שהאלופה עשויה להיות מוכרעת על ידי סקר כזה או אחר. למעשה, גם הרבה מאוד אמריקאים, כולל הנשיא הנבחר אובמה, לא מבינים את השיטה ואת ההגיון שמאחוריה. האמת הפשוטה היא שיש הגיון מסוים מאחורי השיטה, אבל זה לא כזה משנה. מספיק להיות במשחק כמו זה שהייתי בו בשבת כדי לקבל פרספקטיבה אחרת על כל הנושא. אריזונה סטייט עמדה לפני המשחק על מאזן של שלושה ניצחונות ושישה הפסדים, היא שיחקה מול קבוצה עם ניצחון אחד ותשעה הפסדים ולשתי הקבוצות לא היה שום דבר בשביל מה לשחק, אפילו לבול הכי עלוב אין להן סיכוי להגיע. וזה לא שהסאן דבילס הם איזה מעצמה לשעבר כמו מישיגן, למשל (יש להם בדיוק שתי אליפויות פאק 10 בחגורה, האחרונה שבהן לפני 12 שנה. על אליפות לאומית בכלל אין מה לדבר). ועדיין, האיצטדיון היה מלא, גם אם לא מפוצץ, באוהדים שבאו לשתות ולאכול (בחוץ) ולעודד את הקבוצה שלהם (בפנים), ואם הקבוצה שלהם מנצחת אז זה נחמד מאוד, אבל קצת פחות חשוב. אז זה לא שהאליפות לא חשובה היא בהחלט חשובה אם אתה מתמודד עליה, אבל מה שיותר חשוב בפוטבול המכללות זה המשחק עצמו. אני חושב שעמוק בפנים, אלו שאחראים על השיטה במכללות פשוט לא רוצים שהאליפות תהיה גדולה מהמשחק עצמו. פשוט, כי אז לא יהיה כבר שום הבדל ביניהם לבין המקצוענים.
מה זה תיקו?
אחרי שהבהרנו את הנקודה הזאת, נעבור למשחקי השבוע. בכל זאת, הטור הזה מופיע במדור הפוטבול, אז הנה כמה הבחנות קצרות, כדי להצדיק את חשבון ההוצאות המנופח שלי:
- בתחילת השנה הזהרתי את הג'איינטס מלהפוך לפטריוטס של 2002, שלקחו את הסופרבול ופספסו את הפלייאוף באותה עונה. אחרי 11 מחזורים זה כבר די ברור שאם יש קבוצה של הפטריוטס שצריכים להשוות את הג'איינטס אליה זאת הקבוצה של 2005, שהגיעה אחרי אליפות שבה היא אולי לא היתה אנדרדוג אבל בהחלט לא דרסה את הליגה (למרות מאזן מרשים של 2:14, מעטים חשבו שהם יעברו את הקולטס של פייטון מאנינג), צירפה את קורי דילון ואז פשוט השתלטה על הליגה בצורה שלא השאירה ספק לגבי מי תהיה האלופה באותה עונה. הג'איינטס אמנם לא צירפו אף שחקן משמעותי באוף סיזן,למעשה הם איבדו כמה (סטרהאן, הפציעה של יומניורה, ג'רמי שוקי, אם כי לגביו אפשר להתווכח אם מדובר בהפסד) אבל גם הם נראים כמו קבוצה במשימה, ששולטת דרך ההגנה, ההתקפה ומה לא, בעצם. בהנחה שהם לא הגיעו לשיא מוקדם מדי, זה בהחלט נראה מפחיד.
- הטייטאנס הגיעו בפעם הראשונה בתולדותיהם למאזן של 0:10. הליונס, לעומת זאת, על מאזן עגול של 10:0. הקטע העצוב הוא שאצלם זאת לא הפעם הראשונה ואפילו לא השניה. הייתי אומר על זה משהו, אבל זה מדבר בעד עצמו, אני חושב.
- הרבה כבר נאמר על הבורות של דונובן מקנאב לגבי החוקים של הארכה, אז אין לי הרבה מה להוסיף בנושא. מה שלא ברור לי זה איך החוקים בכלל מאפשרים לסיים משחק בלי הכרעה. אחרי שינוי החוקים בהוקי קרח, בעקבות השביתה האחרונה, אין ענף מרכזי בספורט האמריקאי שמאפשר סיום משחק ללא הכרעה. אפילו בפוטבול מכללות כבר אין כזה דבר. גם ככה משחק שלא מסתיים בהכרעה אחרי 75 דקות נדיר כל כך שהוא קורה פעם בחמש שנים, אז למה כל כך קשה להאריך את המשחק עוד טיפה בשביל אותם משחקים ולו כדי שלא נצטרך לשמוע את ה-"קבוצה X עולה לפלייאוף אם היא יוצאת בניצחון או בתיקו מול קבוצה Y, או אם קבוצה Z מסיימת בתיקו"?
- אדם "פקמן" ג'ונס הוחזר לפעילות על ידי הליגה השבוע. ואני שואל למה?
- היית מצפה שלאור ההצלחה העונה של הקרדינלס יהיה ניתן למצוא בכל מקום בפיניקס אנשים לבושים בחולצות של קורט וורנר ואנקואן בולדין ושהחנויות יהיו מפוצצות באייטמים של הקארדס למכירה, בטח ביום ראשון. אז זהו - שלא. כן, אפשר למצוא קצת יותר חולצות בחנויות, אבל באופן כללי לא נרשמה התלהבות גדולה ובחלק מחנויות הספורט בהן עברתי ביום ראשון אפילו שידרו את המשחק של פיטסבורג-סן דייגו ולא את זה של אריזונה. כנראה שיש דברים שלא משתנים.
לסיום, השבוע ראיתי כתבה רצינית לגמרי ב-ESPN ששואלת את השאלה מי עדיף לפטריוטס בעונה הבאה, טום בריידי או מאט קאסל. תראו באיזו מהירות דברים משתנים.
