לאבי ישן באלכסון

אחרי המשחק מול טנסי, לאבי סמית' באמת שלא יכול היה לומר משפט מגוחך מזה. תכנית המשחק שבחרה ההגנה של הברס נראתה, לכאורה, מאוד הגיונית. הכוח העיקרי של התקפת טנסי הוא משחק הריצה? קרי קולינס הוא הקוורטרבק שלה? בו סקאיפה הוא התופס המוביל שלה? אז למה שלא נעלה סייפטי למעלה ונשחק עם שמונה שחקנים בקופסה, כמו בימים הטובים של עונת 1985?

בכל מה שקשור לעצירת ריצה, התוכנית בהחלט עבדה. התקפת הריצה של טנסי סיימה עם 20 יארד בסך הכול ו-0.9 יארד בממוצע לנשיאה, כאשר הרצים שלה תוקלו 8 פעמים להפסד יארדים. זהו, ניצחנו? לא כל כך מהר. הברס שכחו פרט קטן – הגנת המסירה שלהם מדורגת 30 בליגה, בזמן שהפס ראש שלהם אינו קיים, וטילמן ו-וואשר לא מסוגלים לכסות צב גוסס. הטייטאנס עלו על הפואנטה, והתחילו להעניש את המערך החד מימדי של שיקגו במסירות קצרות, בעיקר סלאנטים לג'ונס וסקאיפה. השניים גם לא התקשו לצבור יארדים אחרי תפיסה בזכות העובדה שהברס שכחו איך לתקל. מסירת הטאצ'דאון לג'סטין גייג' הייתה גם היא אחרי שהאחרון רץ סלאנט. מסתבר, שנגד ההגנה הנוכחית של הברס, גם קרי קולינס המתקרב לגיל 50, מסוגל לתת משחק גדול: 30/41 ל-289 יארד שני TD ללא חטיפה, עם רייטינג 108.7. לא פלא שזהו המשחק הטוב ביותר של קולינס העונה, והראשון שבו הוא מוסר ליותר מ-200 יארד.

על אף העובדה, שמשחק הריצה של טנסי לא תיפקד, היא עדיין הייתה זו ששלטה בשעון עם 33:16 דקות, הרבה בזכות הדיוק של קולינס במסירות קצרות ואחוזי השלמה גבוהים. המסירה הארוכה ביותר של קולינס במשחק הייתה רק ל-25 יארד, כלומר, ההתקפה התקדמה בצעדים קטנים באמצעות הסלאנטים ומסירות שלושת הצעדים, הדורשים משחקני הכיסוי להיצמד לתופסים לזמן קצר ולמנוע מהם את הכדור. הפס ראש הוא כמעט חסר משמעות במהלכים מסוג זה, אולם גם במצבי מסירה למרחק יחסית ארוך, הלחץ של שחקני הברס על הקוורטרבק נכשל, ולקולינס היה המון זמן בפוקט.

חשוב לציין, כי לאורך המשחק הטייטנס לא ירדו ממשחק ריצה, למרות שהוא הושבת לחלוטין. הם קראו 25 מהלכי ריצה, גם כשהיה ברור שזה רק בזבוז של דאון – הכל על מנת לא להפוך את התקפתם לצפויה, ולמנוע מהברס לבצע התאמות התוכנית המשחק. אם הסלנטים עובדים, אז למה לשנות? לובי סמית' צודק – סלנטים לא הורגים, הם רק טוחנים למוות בצורה איטית ובטוחה.

ההתקפה של הברס לא ממש עזרה להגנה באותו יום, בעיקר עקב נוכחותו בהרכב הפותח של הקוורטרבק האולטימטיבי רקס "מה-אני-עושה-כאן" גרוסמן, אשר לידו קייל אורטון נראה שחקן היכל התהילה. ההגנה של הטייטאנס ידעה בדיוק מול מי היא מתמודדת, ולכן לא היססה גם היא לשחק עם שמונה שחקנים בקופסה. אולם רקסי, בניגוד לקולינס, לא ידע לנצל את זה. 173 יארד מ-37 ניסיונות, 4.2 יארד בממוצע למסירה (פורטה השיג כמעט אותו ממוצע, בזמן שהוא רץ רוב הזמן על שמונה-תשעה שחקנים), 3/12 בדאון שלישי, 7 פעמים "שלוש-והחוצה", 3 מסירות להפסד יארדים, אינספור החטאות של תופסים פנויים. מה עוד צריכים מאמניו בשביל להבין שגרוסמן לא היה שורד אפילו בליגת ה-IFL של משפחת קראפט? היה כבר עדיף לשחק כל המשחק במערך הוויילדקאט עם פורטה והסטר.

אציין תחילה, כי את הפרק הנוכחי כתבתי מיד אחרי סיומו של משחק הסאנדי נייט בין האיגלס לג'איינטס. הייתי בטוח שאחרי שאקרא את הכתוב כאן במצב רוח רגוע יותר, ספק גדול אם ארצה לפרסם את דבריי ברבים. אולם, יומיים אחרי המשחק, כשהרגשתי שוב מסוגל לחשוב על הפוטבול, הופתעתי לטובה, ואף חשבתי שקצת הבעת רגש לעתים לא תזיק. לכן רק מחקתי מילים גסות, ושלחתי את הקטע כפי שהוא.

את המשפט המופיע בכותרת אנדי ריד נוהג לומר אחרי כל הפסד, רק שהבעיה היא שהחל מעונת 2005 הנ"ל עושה בדיוק את ההפך ממה שהוא אומר. השבוע זה בא לידי ביטוי בצורה הכי מובהקת. הג'איינטס דרסו את האיגלס בכל הפרמטרים של המשחק. הם שלטו לחלוטין בקו ההתנגשות משני צידי הכדור, עשו 100 יארד יותר בהתקפה וניצלו 46% במצבים של דאון שלישי, לעומת 27% של האיגלס. הם ביצעו 77 מהלכי התקפה, 20 יותר מאשר פילדלפיה. הם רצו 45 פעמים עם 4.9 יארד בממוצע לנשיאה. אה, והם גם החזיקו בכדור 10 דקות יותר. ואחרי כל זה, לאיגלס עוד הייתה הזדמנות לנצח את המשחק, אילו באמת היה ריד "ממקם את השחקנים בצורה טובה יותר".

המהלך אותו קרא ריד דקה ו-55 שניות לסוף בדאון רביעי ליארד אחד, ללא ספק ייכנס להיסטוריה בתור אחת הקריאות הגרועות ביותר בתולדות הפוטבול. למען האמת, ברגע שראיתי את האיגלס מסתדרים במערך ה-I, כבר הרמתי את השלט על במטרה לזרוק אותו על הטלוויזיה. למהלך המדובר כמובן שלא היה שום סיכוי, כולם ראו את זה חוץ מריד. ללא הגארד הימני הטוב בליגה ששוכב בבית עם כאבי גב, עם אל. ג'יי. סמית', טייט אנד שלא מסוגל לחסום את הסבתא שלו, עם תאקל ימני שמקומו בבית אבות, עם תאקל הגנתי בעמדת הפולבק ועם בריאן ווסטברוק שרחוק מלהזכיר את ג'רום בטיס במבנה גופו - אנדי ריד התכוון להכריע את המשחק החשוב ביותר שלו העונה. את זה הוא ניסה אחרי שאחת הסיבות העיקריות להפסדים מול שיקגו ו-וושינגטון הייתה כישלון לעבור יארד אחד במצבים מכריעים. למרות זאת, ריד העלה מערך בסיסי, דבר שחשף לגמרי את כוונותיו ואפשר להגנה של הג'איינטס לצופף את אזור קו ההתנגשות ולעצור את ווסטברוק בצד ימין. תעלה בספרד אופנס ואז תשתמש בווסטברוק, תעשה קוורטרבק סניק, קוורטרבק דראו, תעשה אנד אראונד, דאבל רוורס, טריפל רוורס, תכניס את הפיזיותרפיסט של הקבוצה ותן לו את הכדור, רק אל תגלה ליריבה בטרם עת שאתה הולך לבצע את המהלך בו קבוצתך נכשלה בעקביות לאורך כל העונה.

המשחק בין הקולטס לסטילרס הפגיש בין שני הסייפטים הטובים כיום בפוטבול, טרוי פולמאלו ובוב סנדרס. השניים מוכיחים פעם אחר פעם, כי תפקידו של הסייפטי בימינו חשוב בהרבה מתפקידו של מגן הפינה. כזכור, מנהלת הליגה הגיע ב-2004 למסקנה להפוך את המשחק ליותר אטרקטיבי, וכתוצאה מכך החליטה לאכוף סופסוף את "חוק מל בלאונט" משנת 1978. החוק אוסר על כל מגע עם התופס מעבר לחמישה יארדים מקו ההתנגשות. כזכור, בלאונט היה מגן פינה אגדי של הסטילרס בשנות השבעים, שדאג מדי מהלך לכסח את התופסים של היריבה ברמה שהם לא יכלו לרוץ ראוטים. במשך שנים השופטים התייחסו לחוק הנ"ל בצורה די רופפת. אולם, אחרי שמגני פינה והסייפטים של ניו אינגלנד פטריוטס ניצלו בהצלחה מירבית את השיטות של בלאונט מול התופסים של אינדיאנפוליס בגמר ה-AFC בעונת 2003, יצא חוק המכונה "חוק טיי לואו", המורה לשופטים להחמיר באכיפת החוק המקורי.

התהליך המתואר הביא לכך שמגני פינה אינם מסוגלים עוד לנטרל תופסים באחד על אחד, דבר שהופך את איכות הסיוע של הסייפטי לקריטית במיוחד. סייפטי-על מאפשר למגן פינה להיות יותר אגרסיבי בשמירה על התופס ולהמר בצורה יחסית חופשית, היות שהוא יכול להסתמך על כך שסנדרס או פולמאלו יוכלו לתקן את הטעות שלו או לפחות לצמצם את הנזק שלה למינימום. למשל, הלינק המצורף מציג את החטיפה של פולמאלו במשחק מול האיגלס בתחילת העונה. קווין קולב מוסר מסירה קצרה לאל.ג'יי. סמית', שנשמר על ידי בריאן מקפאדן. בדרך כלל, מגן פינה בסיטואציה כזאת ילך על השחקן, כלומר יאפשר לו לקבל את הכדור ואז יתקל אותו. במילים אחרות, הוא לא ילך על הכדור, מכיוון שרוב הסיכויים הם שיפספס והטייט אנד יצבור יארדים אחרי תפיסה. אולם, עם פולמאלו מאחוריו מקפאדן הלך לנסות ולמנוע את הכדור מסמית', מה שאיפשר לטרוי לבצע מהלך גדול.

לעומת זאת, שימו לב מה קורה כאשר פולמאלו לא שותף למהלך. בטאצ'דאון של רג'י וויין במשחק האחרון (הלינק מצורף), אייק טיילור היה מופקד על וויין, וריאן קלארק, הסייפטי השני של הקבוצה, היה אחראי לחפות עליו. טיילור הלך על הכדור, פספס אותו, וקלארק לא היה מסוגל לבצע את התאקל, דבר שלעולם לא היה קורה לו פולמאלו היה במקומו.

ההגנות של אינדיאנפוליס ושל פיטסבורג שתיהן אזוריות, ובצורה בלתי נמנעת מותירות "שטחים מתים" (קאבר 3 של הסטילרס), או מחייבות את שחקני הכיסוי להיות אחראיים על שטחים גדולים יחסית (טמפה 2 של הקולטס). היכולת של פולמאלו וסנדרס לזהות מהלכי התקפה, בשילוב עם המהירות ויכולת התיקול, מאפשרות לכסות את השטח בצורה יעילה הרבה יותר, דבר ההופך את כל ההגנה להרבה יותר גמישה ויעילה.

- מה יכול להיות משותף לטרל אואנס לנאנה לגדו? אם אתם שואלים מי זה האחרון, מדובר בתופס משני של סן דייגו, אותו גם אני לא ממש מכיר. התשובה היא: שניהם משחקים בעמדת רסיבר, ושניהם עדיין לא רשמו העונה לזכותם משחק של 100 יארד.

- שינוי החלטת השופטים בעקבות הצ'אלנג' של קאפלין לא היה מוצדק בעליל, ואין כאן שום קשר לאהדה שלי לאיגלס. הקווים של הטלוויזיה המציינים את המרחק של הדאון, אינם רשמיים בהגדרה. ההחלטה שהתקבלה במגרש היא שאיליי עבר את קו ההתנגשות. החוק מגדיר שניתן לשנות ההחלטה כזו אך ורק כשקיימת עדות ברורה לחלוטין לכך שנעשתה טעות. שמישהו יסביר לי, כיצד עקב של הנעל, אשר לא עבר את הקו הלא רשמי של הטלוויזיה, יכול להיחשב בתור עדות ברורה לחלוטין?

- וזה כבר משעשע באמת. מתוך 25 טאצ'דאונים שספגה העונה מינסוטה, 8 היו בריצה, 8 במסירה ו-9 בהחזרת חטיפות, פאמבלים או בעיטות. כלומר, היריבים הגדולים ביותר של הווייקינגס העונה היא הם עצמם.

מי אמר שאין יותר מגני פינה שיכולים לשמור אחד על אחד? קבלו את ננמדי אסומוגה, מגן הפינה של הריידרס, הקורנר הטוב היום בפוטבול ללא עוררין. בשבוע האחרון הוא נעל את סטיב סמית' באחד על אחד לתפיסה בודדת ל-9 יארד, וחטף כדור נוסף שהיה מיועד אליו.