הבשורה על פי מתיאוס

הבשורה שמביא איתו לותר מתיאוס לא נוגעת רק למכבי נתניה. היא יכולה לשנות את הכדורגל הישראלי ולבצע מהפכה שתיקח את הענף הזה כמה צעדים קדימה. מהפכה שלא מעט מועדונים ישראלים מחפשים, אבל הם תקועים עם מאמן ישראלי, שהיה פעם כדורגלן ישראלי והוא נטוע היטב בבוץ הישראלי ובתרבות הישראלית. מאמן זר הוא הגשר להיפטר מהשרשרת ההרסנית הזאת. הוא קיצור הדרך שכולם מחפשים כאן. למכבי תל אביב, למכבי חיפה ולכל מועדון ישראלי שמוכן לשים את הגאווה שלו בצד, בתנאי שהוא מביא את האיש הנכון.

מאמנים זרים היו הגשר של הכדורגל האנגלי בשנות ה-90 למה שהוא הפך היום. מתיאוס מוכיח דרך שלו מנשה וזאב חיימוביץ' שהבעיה של הכדורגלן הישראלי היא לא מידת הכשרון שלו או מה שדורשים ממנו, אלא מידת הכשרון של המאמנים ומה הם דורש מהשחקנים. מתברר שאפשר לשדרג את הכדורגלן הישראלי הממוצע ב-50 אחוזים לפחות, ואפשר לקבל ממנו משמעת טקטית, רצינות מקצועית ותעוזה. כמה קטלו כאן המאמנים השמרנים את שיטת שלושת הבלמים, והנה זה עובד. זה נקלט. זה פשוט. כמו שההצלחה של טברטקו קאלה הביאה לגל של שוערים זרים, בחלקם לא מוצלחים (אבל רק בגלל בחירה לקויה), יש לקוות למבול של מאמנים זרים טובים בליגת העל. מה יעשו המאמנים הישראלים? בדיוק מה שהם אומרים לשחקנים שלהם: מי שטוב, מי שיכול לעמוד בתחרות של שוק פתוח לזרים, תמיד ימצא את מקומו. הגיע הזמן שגם אנחנו נאמץ את מהפכת מתיאוס ונעזור לו לשנות אותנו ולא רק את שליו מנשה.

ההחלטה המוצלחת של אסף קינן בקרית אליעזר לבטל את האדום של קולמה, יכולה להרחיב את התקדים המסוכן שצובר תאוצה בשנים האחרונות: השימוש המוגזם והכוח המיותר שניתן לקוונים תוך כדי משחק. הם מבטלים ומעניקים פנדלים ומסמנים לשופט כמעט על כל עבירה שהוא רואים באזור שלהם. לטעמי, יש בגישה הזאת הרבה יותר סיכון מרווח – גם אחרי המקרה של קינן: 1. כי השופטים בורחים כך מאחריות, ואחריות היא המילה המרכזית שצריכה להנחות שופט כדורגל טוב. 2. כי קוון הוא לא שופט. הוא לא הוסמך עדיין לנהל את המשחק ומתוקף אי הכשרתו עדיף שיתעסק בתפקידו בלבד ולא יגלוש לתפקידים אחרים. 3. כי זה יוצר אנדרלמוסיה במשחק, והלחץ שיופעל בעתיד על הקוונים, שהם בינתיים רק קוונים, עלול להיות הרסני ולשבש את מהלך המשחק. מי שרוצה פוסק בכמה מקומות במגרש, לא צריך לעשות זאת באמצעות הקוונים. אפשר שניים, שלושה שופטים, ואפשר שופט אחד עם ראיה והשכלה מעט מחודדות יותר מאלו של אסף קינן. הקוונים מעורבים יותר זה לא הפתרון לשופטים כמו אסף קינן, אלא שופטים טובים יותר.

לא פעם עולה מחדש הויכוח איזה כוח משפיע יותר על הצלחת קבוצה: מאמן או שחקנים. לפעמים מצרפים למשוואה גם את ההנהלות, אך לרוב השאלה עוסקת בכוחו של מאמן גרוע להצליח עם שחקנים מעולים, ולהיפך. אני סבור, במיוחד בעת החדשה כאשר מערכת נדרשת להתמודד עם כל כך הרבה אתגרים, שמועדון כדורגל מתחיל מניהול. לפני אימון ולפני שחקנים. ראינו כבר מועדונים מסודרים שמחפים על ידי הבריאות הנפשית שלהם על מאמנים בינוניים ושחקנים עלובים. ומצד שני ראינו מועדונים מבולגנים שקוברים בזה אחר זה מאמנים נהדרים ושחקנים נפלאים. לא צריך אפילו לתת דוגמאות לכך. אתה כבר יודעים לבד למי הכוונה.

כמו כל תיאוריה, יש בה יוצאים מהכלל, אבל לא כאשר מדובר במוני הראל – המקבילה הניהולית של משה סיני על הקווים. במועדון של אדם כל כך לא יציב, אף מאמן ואף שחקן לא יכול להצליח. אתה לא יודע מה יוליד היום, על איזה צד הוא יקום בבוקר ומה מסתתר מאחורי השתיקות או הרכישות שלו. אני מניח שגם לשחקנים קשה להתחבר אליו ולהיסחף אחריו. סוג של לוני הרצקוביץ' מבחינת החלטות ניהוליות תמוהות, רק שבמקרה של לוני לא יכולת לחשוד בו אף פעם לגבי טיב הכוונות שלו, מה שקשה לפעמים להגיד על האדם המסתורי והלא אמין, לדעתי, שקנה את הפועל תל אביב ועכשיו מכניס אליה את אלי טביב.

לא ברור איפה מתחילים כשנוגעים בדבר הזוי כזה. בכישרון הניהול של טביב, ששפך מיליוני שקלים בהפועל כפר סבא, אבל לא הצליח להפוך אותה לקבוצה ליגת על לגיטימית ואף פחות מכך? בשחקנים שעברו בדרך לא דרך מכפר סבא לתל אביב או במנהל הקודם שלהם שמחליף צבעים וזהות בשנייה, ואף אחד בהתאחדות לא נוקט אפילו עמדה בעניין? או אולי בעוד דמות בכירה בהפועל תל אביב שעוזבת את המערכת בטעם חמוץ? כשמחברים את הכל לתמונה אחת עולה דמות מאוד לא מחמיאה: שאול אייזנברג. אין אדם שמזכיר את מוני הראל טוב ממנו. כמו במקרה של אייזנברג, אוהדי הפועל תל אביב לא צריכים להסתפק בכסף שהראל מזרים, או באנשי העסקים שהוא מוצא למען קיומו השוטף של המועדון. הראל לא מציל את הפועל תל אביב, הוא הורס אותה. אף תקציב לא ישנה זאת. תעיד על כך ודאי הפועל כפר סבא של אלי טביב.

"לפני שמדברים על המשחק, אני רוצה שתספר לי מה לחש לך אבי נמני באוזן לפני שנייה", פתחה המראיינת את השיחה שלה עם מרקו בלבול בסיום משחק הניצחון של מכבי תל אביב בפתח תקווה. שתי קבוצות חשובות בכדורגל סיימו משחק מאוד חשוב עבורן, אבל מה זה חשוב? חשוב מה קורה עם נמני, כל השאר זאת רק תפאורה. כמה דקות לפני כן פתחו העורכים בצ'רלטון מסך קטן שמלווה את הוד מעלתו ברגעים האחרונים של המשחק, אירוע שסיכם מצוין את כל הפטפטת המוגזמת במהלך המשחק על כל פרט שולי בקריירה של מספר 8, ואת סופ"ש נמני, שחרג מכל פרופורציה ספורטיבית הגיונית ושם בצל את ההצגה שנמני הוא רק שחקן בה. אחרי שבוע כזה, איך אפשר לבוא בטענות למכבי תל אביב שהיא שמה את נמני מעל הקבוצה? זה אנחנו ששמים אותו מעל הענף, מעל המחזור, מעל הקבוצה שלו ומעל מישהו באמת. שחקן ענק, פיגורה ספורטיבית, אבל גם הוא לא מבין מי הפך אותו לגדול יותר מהכדורגל הישראלי. מי הפך קוריוז במשחק למשחק עצמו ואף מעבר לכך. להיות איתך בכל דקה, מתברר, זאת לא רק סיסמה של אוהדי מכבי תל אביב, זאת גם מחלה מסוכנת של התקשורת.

"בני יהודה לא מפחדת מאף קבוצה בליגה"

הניצחון בקרית אליעזר הציב את מכבי נתניה בעמדה הבעייתית בה מכבי חיפה היתה עד אמש. בעמדת הקבוצה שמצפים ממנה. אחרי שלב ההוכחה, מגיע שלב הציפיות, שלב בו ניצחון הוא מובן מאליו. הרבה יותר קל לקבל מחמאות מאשר להצדיק אותן אחר כך. זה עלול להיות הרסני לקבוצה שרק נבנית למאבק על תואר, והיא פתאום מתחילה לדבר על זה השכם וערב בתקשורת, כמו שחיפה עשתה ערב התבוסה הטקטית למתיאוס. נתניה היתה רגילה עד היום לנצח כאנדרדוג. כקבוצה שקודם מסודרת מאחור ויודעת לצאת בצורה מסודרת להתקפות מתפרצות. הרבה יותר קשה לה לשחק כך לעיני הקהל הביתי, ולכן גם היא לא ניצחה בקופסה בשני משחקי הבית האחרונים. ראובן עטר צריך לגרור אותה לפינה הזאת. לתת לנתניה להכתיב את הקצב, להניע כדור, לבנות התקפות בצורה יותר איטית, ואז לעקוץ. כמעט כמו שהוא עשה כאשר הוא אימן את מכבי נתניה.