סוגרים את הבאסטה

כשעורך מדור ה- NBA הציע לי לכתוב טור על הפתיחה האיומה של הספרס, היו לי לא מעט הסתייגויות. בכל זאת, מדובר בקבוצה המנוסה בליגה שידועה בנטייתה לשמור כוחות להמשך העונה, ובכלל, העונה התחילה לפני ארבעה משחקים בלבד – לא בדיוק האינדיקציה עליה אפשר לבנות תלי תלים של פרשנויות. וכמובן, אני בטוח שגם לכם נמאס לשמוע על השנה האי זוגית המקוללת שבה נוהגים בספרס להכות את הליגה באופן מסורתי.

אלא שאז הגיע המשחק מול מיאמי. חמישה משחקים לתוך העונה, בשנה אי זוגית, ניתן לקבוע באופן נחרץ – העונה של סן אנטוניו גמורה.

לאלו מביניכם שהצליחו להתאפק עד כה, להתעלם מכפתור "שלח תגובה לכתבה", ולשלוח אותי לאכול מניין כובעים, אשמח להסביר את עצמי: השיטה של הספרס עובדת כבר שנים באותו אופן. טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי מנהלים את ההתקפה ומפרקים הגנות על ידי חדירות לסל, מגוון קלעי חוץ מוכשרים (מייקל פינלי, ברנט בארי, רוברט הורי וגם ברוס בואן) עומדים על קשת השלוש ומקבלים מבטים פנויים כשבאה העזרה, וכשהמשחק נתקע פשוט מכניסים את הכדור לטים דאנקן – גדול שחקני הכדורסל בעשור הנוכחי. הוא כבר דופק עוד קרש-סל מכוער על השומר שלו.

העונה קיים צירוף של שני גורמים מכריעים, שבכל אחד מהם די כדי לפגוע קשות בקבוצה, וצירוף של שניהם משמעותו היא אחת – לוטרי. קודם כל, כל מי שעיניו בראשו וצפה במשחק מול מיאמי לא יכול היה שלא להבחין במחזה האומלל של ארבעה שחקנים מתמסרים בהיסטריה מסביב לקשת, ומנסים איכשהו להכניס כדור לטימי שיגאל אותם מייסוריהם. ללא פארקר וג'ינובילי הפצועים אין לספרס ולו שחקן סביר אחד שיודע להוריד כדור לרצפה, עד כדי כך שהם נאלצים להיסמך על יכולותיו של ג'ורג' היל. מי? בדיוק.

הסיבה השנייה לצרה הצרורה היא שהצוות המסייע הידרדר בשתי העונות האחרונות מדבוקת וטרנים כל יכולים, לאוסף ישישים המתמודדים על מקום ברשימת מפלגת הגמלאים. בואן הפך מהשומר הטוב והמלוכלך בליגה לניצב בשני צידי המגרש, פינלי כבר לא מסוגל ליצור לעצמו מצבים, וקורט תומאס את אוברטו הם עלבון לממציא הפרקט.

בראיון אחרי ההםסד המביך למיאמי אמר המאמן גרג פופוביץ' שהוא מאד מאוכזב מהשחקנים הוותיקים שלו, והוסיף שלא יחשוש להמשיך לספסל אותם ערב אחר ערב אם ימשיכו להציג יכולת שכזו. התוצאה היא חמישייה הכוללת את רוג'ר מייסון, ג'ורג' היל, דזמון פארמר ואנטוני טוליבר. זה נראה בדיוק כמו שזה נשמע.

רוצים עוד? אז הנה כמה נתונים סטטיסטים: נכון להיום סן אנטוניו היא קבוצת ההגנה החלשה בליגה (!!!). היא מאפשרת ליריבה שלה לקלוע עליה 105 נקודות למשחק (מקום רביעי מהסוף) ב- 48 אחוזים מהשדה (מקום חמישי מהסוף), ולקטוף 4 ריבאונדים יותר ממנה בממוצע – נתונים שמתאימים בדרך כלל לנמושות הגנתיות כגון דנבר או גולדן סטייט. אבל זה כלום לעומת הנתון הבא – סן אנטוניו מצליחה לייצר עד כה שלוש חטיפות בממוצע למשחק, פחות או יותר כמו נייט רובינסון.

לשם השוואה, הקבוצה הבאה אחריה, טורונטו, מייצרת 5.5 חטיפות. לא מדובר כאן בנתונים מקריים וחסרי משמעות, הסגל הנוכחי פשוט מבוגר או גרוע מכדי לייצר לחץ על מובילי כדור או לרדת בזמן להגנה, והתוצאה היא שהקליברים ההתקפיים (כולל בקבוצות על כגון מינסוטה, אותה ניצחו הספרס רק אחרי שתי הארכות) פשוט טיילו לסל פעם אחר פעם, ללא שבואן האומלל יצליח לייצר אפילו ברכיה לביצים של מישהו.

ופופוביץ'? בפעם הראשונה מזה הרבה זמן המאמן הוותיק נראה אובד עצות. מבט על חלוקת הדקות עד כה מגלה כי לא פחות מכל 13 שחקני הסגל הפעילים שיחקו מעל 10 דקות בממוצע למשחק העונה – נתון המצביע על חוסר היררכיה מוחלט, שעה שפופוביץ' שולח חייל אחרי חייל לשדה הקרב, רק כדי לשלוף אותם משם עם אלונקה עשר דקות מאוחר יותר. השבוע הגדיל לעשות המאמן כשהכריז שמט בונר יקבל עוד הזדמנות להוכיח את עצמו, ואם זו לא הוכחה שהמערכת איבדה את שפיותה באופן סופי, אז אני לא יודע מה כן.

צירוף הנסיבות הנ"ל משאיר בידי פופוביץ' בדיוק מהלך אחד הגיוני – להניף דגל לבן. אלא אם אנטוני טוליבר יתגלה כלברון הבא (ולפי האיירבול שכמעט פגע לדאנקן בראש – הוא לא) הוא יקבל את פארקר (בחוץ לחודש) בערך בפיגור של 15 משחקים מראשות הקונפרנס, ואת ג'ינובילי (ישוב באמצע דצמבר) במינוס 20, במקרה הטוב, ומשם הדרך לפלייאוף במערב החזק תהיה בלתי אפשרית.

מעבר לכך, הוויתור על המשך העונה יאפשר לדאנקן המבוגר מנוחה חיונית, ויחסוך ממנו שחיקה מיותרת לעונות הבאות, וכמובן – יאפשר לפארקר ולמאנו להתאושש מהפציעות בקצב שלהם. והדובדבן – בחירת דראפט גבוהה, ואולי אפילו שחזור נס דאנקן של עונת הטנקינג הקודמת.

המקטרגים ודאי יאמרו שהספרס מבוגרים מדי, ולא יוכלו לשמור כוחות לעונה הבאה, אבל מבט מעמיק יותר יחשוף מציאות ורודה בהרבה: טימי בסך הכל בן 32 ונמצא בכושר מצוין, ג'ינו בן 31, ופארקר בכלל ילד בן 26. ולגבי שאר הישישים – הניהול המבריק של אר.סי ביופורד הוביל לכך שכל הסגל, למעט דאנקן ופארקר, מסיים חוזה בקיץ 2010 המופלא. המשמעות היא שבקיץ המדובר תישאר הספרס עם בערך 25 מליון דולר מתחת לתקרת התקציב, ואל תתפלאו אם לברון, בוש והרבה אחרים ישקלו לעוט על ההזדמנות להצטרף לטריו הוותיק ולדרוס את הליגה.

דאנקן בן ה-35 ישמש בתפקיד שאק מהאליפות של מיאמי, פארקר יגיע לשיא הקריירה, ומאנו יוכל לחדש חוזה בזכות חוק לארי בירד ולהשלים את הסגל המפלצתי ביותר שניתן להעלות על הדעת, וכמובן, רבים הסיכויים שבשנתיים האלו תדשדש סן אנטוניו במעמקי הלוטרי ותלקט משם את דור העתיד. אפשרות נוספת תהיה כמובן לסחור בעונה הבאה בחוזים הנגמרים של בואן, אוברטו, תומאס ובונר, שיהפכו מצרך מבוקש לקראת נקיון האורוות הכללי שיהיה בקיץ 2010, ולהביא במקומם סגל צעיר ומלא פוטנציאל שיחבור לאימה אודוקה ולרוג'ר מייסון במירוץ מחודש לאליפות.

בקיץ 1997 הגיעה סן אנטוניו לצומת דרכים. שם, עם הרבה מזל והרבה ניהול נכון, נזרעו הזרעים למה שהפכה במרוצת השנים לאחת האימפריות הגדולות והשנואות בתולדות ה- NBA. יותר מעשור שנים מאוחר יותר, דומה שהקבוצה הגיעה סופסוף לצומת הבאה, ולשעת מבחן נוספת להנהלה.

ביופורד, שעשה לא מעט משגים בשנים האחרונות, החל מבחירות דראפט כושלות, דרך ויתורים על שחקנים כמו ליאנדרו ברבוסה ולואיס סקולה, וכלה באי רענון הסגל, יצטרך לשלוף מהבוידעם את יכולת החזון המפורסמת שלו. החלטה שגויה עלולה לשלוח את הקבוצה לשנים של בינוניות ולמאבקים בשולי הפלייאוף. החלטה נכונה, לעומת זאת, תזכה את אוהדי הספרס בעוד שנים ארוכות של נחת. ואותנו, חובבי הכדורסל האטרקטיבי, בעוד שנים רבות של תסכול וגידופים של המסך בשעה שבנו של בואן ינגח באשכיו של נאש ג'וניור, בדרך לאליפות נוספת.