בדרך לניצחון השגרתי

לכאורה, עשרה חודשים לפני אליפות אירופה 2009 בפולין, מצבה של נבחרת ישראל מדאיג במיוחד. רבים משחקניה אינם בכושר: גיא פניני שיחק רק אתמול את משחקו הראשון העונה; יניב גרין הפך משחקן חמישייה ברוסיה למחליף שולי במכבי תל אביב; עמרי כספי רק הולך אחורה; מאיר טפירו פתח את העונה חלש; רביב לימונד, שכבר ביקר ביורוליג, לא מצליח להוביל את נהריה לניצחון ביתי על אשקלון; ויותם הלפרין, כרגיל, מתקשה לשמור על יציבות.

נראה גם שלא הוסקה אף מסקנה אופרטיבית מההופעה המאכזבת במוקדמות. בישיבת הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל אמר העומד בראשה, איתן רוב, את כל הדברים הנכונים - שהנבחרת לא נראתה טוב, שהגיע הזמן שהמאמנים בארץ יפסיקו להעתיק את הפיק-אנד-רול של פיני גרשון, ושהכדורסלנים הישראלים שכחו איך לרוץ למתפרצת - ואז כולם התפזרו לביתם, בלי לעשות דבר בנידון. גם התקשורת לא טרחה להעלות שאלות קשות לגבי תיפקודו של צביקה שרף, אולי פרט לתהיה "אז מתי אתה חוזר אלינו, ליציע העיתונות?", ששוגרה לעבר המאמן בתום ראיון נוקב בתוכנית הרדיו של ערוץ הספורט.

מצד שני, אולי השאננות מוצדקת. כי מבחינת נבחרת ישראל, אליפות אירופה טובה פירושה ניצחון אחד, אולי שניים. כמעט כרגיל, הבית שהגרילה אתמול ישראל כולל נבחרת אחת שאי אפשר לנצח, אחת שניתן להפתיע ואחת שצריך לגבור עליה. יוון החזקה, בראשות ספאנוליס ודיאמנטידיס, ועם או בלי ינאקיס, שעשוי לעזוב, היא משוכה בלתי עבירה. לקרואטיה יש הרבה כישרון, עם פלאניניץ', פופוביץ', קוש ומרקו תומאס, אבל הלוזריות המסורתית שלה איפשרה לישראל לנצח אותה באליפות הקודמת; ומקדוניה, למרות אילייבסקי, סטפאנוב והמתאזרח החדש ג'רמייה מאסי, מפסידה לנו כמעט תמיד.

כדי להשיג את הניצחון המיוחל, שיביא למקומות 12-9 (שאינם מובילים, כמובן, להישג ממשי בדמות העפלה לאליפות העולם), אין צורך בתשתית כדורסל בריאה, אלא בקצת מומנטום ודינמיקה חיובית. כך זכתה רוסיה בתואר הקודם, למרות שפס ייצור השחקנים שלה עצר מלכת. כך גברה ישראל על סרביה וקרואטיה ב-2007, במשחקים שנבעו מהתעלות רגעית ולא העידו על רמת הענף המידרדרת. אולי ביום שבו ישראל תחדל להשיג את הניצחון הבודד והמטעה הזה - והיום הזה יגיע, במוקדם או במאוחר - מישהו כאן יתעורר.