כנגד שלושה קוורטרבקים

הכתבה הנוכחית תתרכז ברובה בקוורטרבקים שההערכות לגביהם לא היו בהירות לגמרי לפני פתיחת העונה. כלומר, במקרה של מאנינג, בריס, רומו ודלהום – ניתן היה לנבא את ביצועיהם בצורה זו או אחרת, בזמן שבמקרה של טרנט אדוארדס, ג'יי קאטלר ואפילו ברט פארב בקבוצתו החדשה – היה קשה הרבה יותר לעשות זאת. כיום, אחרי שעברנו חצי עונה, כבר ניתן להגיע למסקנות כלשהן בעניין.

למרות ההפסדים של הבילס בשבועיים האחרונים, הם משחקים הרבה מעבר לציפיות. עם זאת, לא קל לציין גורמים שבזכותם הם עושים זאת. ההגנה של בפאלו ממוקמת במקום העשירי בליגה, אך קשה מאוד להגדיר אותה כדומיננטית. הבעיה העיקרית שלה היא היעדר איזון, כלומר קו אחורי מאוד מוכשר שמחזיק בעצם את כל ההגנה, ומשחק לצד שביעייה קדמית בינונית. הדבר בא לידי ביטוי בתחום המסירה ובתחום הריצה כאחד.

ההגנה של הבילס מתבססת על מערך קאבר 2, שמאפשר, אומנם, להתקפת היריבה לצבור יארדים, אך לצד זה יוצר יותר אפשרויות לחטיפות, מכיוון שלשחקן כיסוי יש זמן לעקוב על המסירה ולהגיב. למרות העובדה שלבפאלו יש צמד קורנרים מוכשר בדמותם של מגי וגריר ופרובולר עתידי בדמות דונטה וויטנר בסייפטי, היא השיגה העונה 5 חטיפות בלבד (מקום 25 בליגה), כתוצאה מלחץ דל מאוד על הקוורטרבק מצדה של השביעייה הקדמית (13 סאקס בלבד, מקום 26).

גם הגנת ריצה של הבילס ניזונה מהקו האחורי. השביעיה הקדמית מתקשה לבדה להתמודד עם הרצים, לכן היא משחקת הרבה עם וויטנר בקופסה, בזמן שכל שחקני הסקונדרי של בפאלו הם מצוינים בהצטרפות נגד הריצה, בדיוק לפי דרישות של קאבר 2. לו היה לה פס ראשר יעיל אחד, ההגנה של בילס יכלה להיות בלתי ניתנת לעצירה, אולם בהיעדרו היא נאלצת להסתפק בבינוניות. המצב לא נראה מזהיר גם בהקשר ההתקפי. ההתקפה של הבילס ממוקמת במקום ה-20 בטבלה, בזמן שהתקפת ריצה אינה קיימת כלל – 3.6 יארד בממוצע לנשיאה, מקום 29. זה מביא אותנו לטרנט אדוארדס, שהתועלת ממנו לא מתבטאת רק בנתונים הסטטיסטיים.

כדי לבחון בצורה יחסית מהימנה את הביצועים של השחקן, יש לנתח קודם כל את התנאים שבהם הוא מתפקד. בהיעדר משחק ריצה, להגנות הרבה יותר קל להיערך נגד המסירה, מה שמלכתחילה מכניס את אדוארדס לסיטואציה קשה בהרבה מזאת, שבה נמצא, למשל, איליי מאנינג. האחרון משחק מאחורי שורת רצים שמשיגים 5.2 יארד בממוצע לנשיאה. גם קו ההתקפה של בפאלו אינו מגן על אדוארדס בצורה יעילה במיוחד, ומאפשר 23 סאקס. עקב כך, לאדוארדס קשה להרוויח זמן למסירות ארוכות, מה שמחייב אותו לבסס את ההתקפה על מסירות קצרות – בינוניות. לכן, בטווחים הללו היריבות יוצרות צפיפות גדולה, מה שמקשה מאוד על אדוארדס, שלמעט לי אוונס, שנשמר בכל מהלך על ידי שני שחקנים לפחות, אין לו אופציות מסירה יעילות.

המצב המתואר לעיל מוביל למסקנה שהבילס תלויים באדוארדס תלות כמעט מוחלטת, כלומר, הוא חייב להיות מושלם כדי שקבוצתו תנצח, בזמן שכל טעות שיעשה עלולה לגרום להשלכות קשות ביותר, היות שאין גורם נוסף בקבוצה שיחפה עליה. למרות הכול, אדוארדס משלים 68 אחוז ממסירותיו – נתון שנראה בלתי אפשרי לנוכח התנאים בהם הוא מתפקד. התכונות הבולטות אצל טרנט הן דיוק במסירה, קבלת החלטות מהירה ויכולת לשחרר כדור בזמן. מול הצפיפות בהגנה, אדוארדס נאלץ למסור לתוך "חלון" צר יחסית, כלומר לתופס שנשמר שמירה צמודה, מבלי ליצור ספריישן מהמגן. אדוארדס יעיל מאוד בפוקט, מרגיש את הלחץ ויודע למצות בצורה מושלמת את הזמן שיש לו. זה מאפשר לו לשחרר כדור מאית שניה לפני שהוא חוטף, והוא חוטף הרבה.

עד שני המשחקים האחרונים היו לאדוארדס רק שתי חטיפות, אולם נגד מיאמי ונגד הג'טס הוא נחטף שלוש פעמים, מה שהוביל בצורה בלתי נמנעת להפסדים. זאת, מכיוון שאין מי שיתקן את הטעויות שלו (לדוגמה, התקפת ריצה במשחק נגד הג'טס שברה שיאים – 1.8 יארד בממוצע לנשיאה). אם הבילס רוצים להגיע רחוק, הם חייבים לבנות בקבוצה מרכיבים יעילים לצד אדוארדס, כאלה שיפחיתו את התלות של בפאלו בקוורטרבק, ובנוסף יעזרו לטרנט למצות את מלוא הפוטנציאל שלו. קוורטרבק לבדו, גדול ככל שיהיה, לא מסוגל להביא את קבוצתו לזכיה בתואר. תשאלו את דן מרינו.

אם בפאלו תלויה לגמרי באדוארדס, מה נגיד על דנבר? התנאים בהם נמצא ג'יי קאטלר דומים לאלה של אדוארדס ואף קשים יותר בחלק מהתחומים. ראשית, לברונקוס אין בכלל הגנה. מקום 29 בספיגת יארדים (387.9), ומקום 28 בספיגת נקודות (27.6) מחייבים את קאטלר לשים 30 נקודות על הלוח בכל משחק. זה לא קל, במיוחד לנוכח חוסר האיזון בהתקפה של הקבוצה. הברונקוס ממוקמים במקום השני ב-NFL במספר מסירות למשחק עם 38, ובאותו זמן במקום ה-28 בניסיונות ריצה למשחק עם 23.9. האם הרצים של דנבר גרועים, כפי שהראה המשחק מול מיאמי, בו הם צברו בסך הכול 12 יארד, או שזה היה פשוט יום רע? מסתבר שהאפשרות השנייה נכונה. בסיכום הכללי התקפת ריצה של דנבר ממוקמת במקום השמיני ביארדים לנשיאה עם 4.4, אך באותו זמן, בממוצע של יארדים למשחק היא נמצאת הרחק במקום ה-18 עם 105.2. הסיבה להבדל של עשרה מקומות הינה פשוטה – משחק הריצה של הברונקוס מספיק יעיל, אולם שנאהאן ודניסון לא משתמשים בו מספיק. שיטת החסימות האזורית בקו ההתקפה של הברונקוס נבנתה בכדי לאפשר משחק ריצה יעיל, וגם העונה היא תאפשר לרצים, בינוניים ככל שיהיו, להיות מספיק יעילים כדי לעזור לקוורטרבק שקורס תחת העומס.

בינתיים, ההתקפה של דנבר תלויה לגמרי בידו של קאטלר. היד אומנם חזקה מאוד, אך יכולת קבלת ההחלטות לוקה עד כה בחסר, מה שמתבטא ב-10 חטיפות. הבעיה היא שבמקום להשיג דאון ראשון פשוט במסירה קצרה, במקרים רבים מעדיף קאטלר ללכת על מהלך גדול, ולמסור מסירות ארוכות לתוך סגירה כפולה, שנגמרות לרוב באי השלמה או בחטיפה. חוסר שימוש במשחק ריצה והניסיונות הבלתי מוצדקים למהלכי המסירה הגדולים, הם אלה שהורגים לעתים קרובות את הדרייבים של הברונקוס בטרם עת. לא פלא שזמן השליטה שלהם בכדור בכדור הוא 27:51 דקות בלבד, מקום 25, מה שמהווה סיבה נוספת לחולשתה של ההגנה, שמתעייפת מהר מאוד.

למזלו של קאטלר, יש לו קו התקפה מאוד יעיל שאפשר להפיל אותו בשישה מקרים בלבד. אולם יש לזכור, כי בניסיון להימנע מהסאק קאטלר מעדיף להעיף את הכדור לכל עבר, מה שנגמר לעתים קרובות בידיים הלא נכונות. המשחק המייצג לתופעה זו היה בשבוע שעבר, כאשר נגד הדולפינס ההחלטות של קאטלר עלו לקבוצתו בשלוש חטיפות ו-13 נקודות. אמרתי שלטעויות של אדוארדס יש מחיר גבוה? לטעויות של קאטלר יש מחיר הרסני.

שנאהאן חייב לאזן את משחק ההתקפה, כלומר, לחזור ומהר למה שהיה לחם וחמאה של הברונקוס לאורך שנים, משחק הריצה. במקביל, מומלץ לקרוא יותר מסירות קצרות, כאשר קאטלר חייב ללמוד לקחת את מה שהגנה נותנת לו במקום לחפש מהלך גדול כל הזמן. זה יאריך את הדרייבים, יצמצם את כמות האיבודים ויעזור להגנה להיות פחות גרועה. למזלם, הברונקוס משחקים בבית שמאפשר להם להוביל אותו עם מאזן של 4:4, ככה שהסיכויים שלהם להעפיל לפלייאוף עדיין קיימים.

אכן, יש מיומנויות שלא הולכות לאיבוד – לצד 15 TD שמסר עד כה, ברט פארב מוביל בגאווה את הליגה עם 12 חטיפות. תזכורת למנג'יני – הקוורטרבק האחרון שהוביל את קבוצתו להצלחה בגילו של פארב היה ג'ון אלוויי. למען האמת, מי שבאמת הוביל את הברונקוס בעונות 97'-98' היה טרל דייויס ואלוויי עזר לו. מנג'יני מתמודד עם סוגיית הובלה דומה, ומהתמודדות זו מתחילות הבעיות בהתקפה של קבוצתו.

למנג'יני, כמו לכל שאר מאמני הליגה, אין שחקן ברמה של דייויס, אבל משחק הריצה של הג'טס הוא יותר מדי יעיל מכדי לא להשתמש בו, בזמן שברט פארב כיום הוא פחות יעיל מכדי להשתמש בו יתר על המידה. התקפת ריצה של הג'טס נמצאת במקום ה-15 בליגה ביארדים פר משחק (113.1), ובמקום הרביעי ביארדים פר נשיאה (4.5). באותו זמן, התקפת המסירה של הג'טס נמצאת במקום ה-14 ביארדים פר משחק (214), אך רק במקום ה-19 ביארדים פר מסירה (6.8). תוסיפו לזה את החטיפות, ותגלו שההעדפה של המסירה (33.6 ניסיונות למשחק) על חשבון הריצה (25 ניסיונות למשחק) הופכת לבלתי מוצדקת בעליל. לצערו של מנג'יני, הוא אינו יכול לשנות את המצב, כי מדובר באגו של פארב, שחייב להיות במרכז העניינים.

עד כה ההתקפה של הג'טס מסתדרת, כביכול, לא רע, עם 26 נקודות למשחק. אולם אין לשכוח שהניצחונות שלהם באו מול הגנות שהמקום הממוצע שלהן הוא 21. במשחקים צמודים נגד יריבות חזקות, השימוש העודף בפארב עלול לפגוע קשות בג'טס, שכבר הספיקו העונה להפסיד לקבוצה כמו אוקלנד, התפרקו בסן דייגו ונכנעו בבית למאט קאסל.

אלוויי זכה בסופרבולים עם התקפה מאוזנת לגמרי, ועם שאנון שארפ ורוד סמית' בתור מטרות מסירה. לא שמעתי אצל הג'טס שמות בקנה מידה דומה – עוד סיבה לכך שעודף השימוש בפארב לא מביא מקסימום תועלת. לברונקוס הייתה התקפה מספר אחת בליגה בעונת 1997 ומספר שתיים בעונת 1998 – הרבה בזכות האיזון: ההגנות נאלצו להתמקד בדייויס, מה שאפשר לאלוויי להרוג אותן באוויר ולהפך. ההתקפה הנוכחית של הג'טס לא תגיע לאותה רמה, אולם שינוי ביחס של ריצה לעומת מסירה יעזור לה מאוד מול הגנות טובות מאלה שאותן הג'טס ניצחו עד כה.

- תראו איך שחקן אחד יכול לגרום לשינוי בהגנה. רק בעונה שעברה הגנת הריצה של הג'טס הייתה במקום ה-29 בליגה. העונה קריס ג'נקינס מחליף את דווין רוברטסון בנוז תאקל, ולפתע הגנת הריצה נמצאת במקום הרביעי. רוברטסון (1.81 מטר, 140 ק"ג) לא היה פיזי מספיק למערך של שלושה לפנים, בזמן שדרך ה-1.92, 155 ק"ג של ג'נקינס הרבה יותר קשה לעבור.

- דונובן מקנאב פתח ביום ראשון עם 3 מ-13 וחטיפה מול הגנת מסירה מס' 31 ב-NFL. היות ומדובר בסיאטל, זה עלה לאיגלס רק בשבע נקודות חובה. אם בשבוע הבא נגד הג'איינטס מקנאב יפתח בצורה דומה, זה יעלה לקבוצתו ב-17 נקודות חובה, מהם היא כבר לא תצליח לחזור.

- מזל טוב לבנגאלס, אך יש לציין שהניצחון הראשון שלהם נבע בעיקר מהתפרקותם של הג'אגוארס. בעקבות הפציעות הרבות של שחקני קו ההתקפה, משחק הריצה של ג'קסונוויל הפסיק לתפקד, ובלעדיו דייויד גרארד הוא זה שנאלץ לנהל את ההתקפה. התוצאות מדברות בעד עצמן: גרארד הוא קוורטרבק מסוגו של טרנט דילפר, שיכול לתפקד לצד משחק ריצה דומיננטי, אך ברגע שהוא נאלץ לסחוב את הקבוצה על גבו הההתקפה מתפרקת.

- יש סיכוי גבוה שקריס הורטון, הסייפטי של הרדסקינס, הולך לקבל תואר הרוקי ההגנתי של העונה. לרדסקינס היה הרבה מזל בכך שמצאו אותו בסיבוב השביעי של הדראפט, אבל המזל הזה בהחלט מגיע לוושינגטון אחרי מותו הטראגי של שון טיילור לפני שנה.