על העיוורון

אחרי הידיעה על פיטורי רן בן שמעון עבר לי בראש מין זמזום מוכר, שהתגבר והתגבר. היה זה שירה המפורסם של אלאניס מוריסט - IRONIC. ולא במקרה.

במשך שנתיים נתן איזי שירצקי את אמונו המלא ברן בן שמעון כמאמן הקבוצה. בתקופה זו הוא הוביל סגל טוב שנכשל בשנים קודמות (לאוהדי הרצליה המתעניינים, מדובר באייל לחמן) לעלייה לליגת העל, לזכייה בגביע הטוטו, למקום שלישי בליגת העל ולהעפלה לגביע אופ"א. מעבר לכך הוא החיה את הקריירה של גיא צרפתי, הפך שחקנים כדוגמת ברק בכר לשחקני נבחרת לגיטימיים, ושינה תדמית לעיר צפונית ומרוחקת. לפעמים קצת אמונה ואורך רוח זה כל מה שצריך.

טורי פרשנות רבים וקללות רבות עברו בסחי נהר הכדורגל הישראלי מאז אותו משחק מפורסם של קרית שמונה מול מכבי תל אביב בסוף העונה שעברה, לאחר שרב"ש חתם כבר בתל אביב. באותו משחק רב"ש חשף את חולשותיה הרבות של קבוצתו העתידית ושלח אותה להמשיך לג'עג'ע במאבקי הירידה עד המחזור הלפני אחרון. הפיטורים שנבעו מהמשחק אתמול הם התגלמות המילה אירוניה. אירוני המצב שהקבוצה שרן בן שמעון בנה (ומישל דיין בחוכמה גדולה כמעט ולא שינה) ניצחה במשחק טקטי ונכון על פי יסודות רן בן שמעון עצמו, אותם יסודות שכל המכביסטים יודעים שבן שמעון היה מטמיע בשחקניו אילו היו נותנים בו קצת יותר אמונה. האירוניה נמשכה כשאוהדי מכבי תל אביב דרשו את ראשו של בן שמעון וקראו בשמו של רוני לוי, אותו אדם שהוא אחת הסיבות שבגללן מאור בוזגלו חתם במכבי תל אביב ולא במכבי חיפה.

הזיכרון המשמעותי ביותר בשלוש השנים האחרונות של איתוראן קרית שמונה ורב"ש אינו לאחר ניצחון גדול בבלומפילד או המשחקים בגביע אופ"א. זיכרוני הולך לאותו מחזור 11 לפני שנתיים, בתבוסה של קרית שמונה לרעננה 4:1. באותו משחק שערורייתי, אחרי שהרחיקו לקבוצה שלושה שחקנים, התראיין רן בן שמעון ובסערת רגשות אמר: "אני מתחייב לכך שקרית שמונה תעלה ליגה, אנחנו הקבוצה הטובה בליגה ולא משנה מי יהיה נגדנו, אנחנו נעלה ליגה". בראיון זה, בכנות הרבה שנבעה מעיניו, התרגשתי והאמנתי לו. הנה הוא, גרנט-ג'וניור, נותן אמירה חד משמעית, ללא משחקי מילים לתקשורת, ללא "גניבת דעת". לאחר אותו משחק הרחיקו אותו לחמישה משחקים, את יבוריאן לשבעה משחקים ואת פטי נימבה למשחק. זה היה רגע שבו הקבוצה יכלה לקרוס מנטלית, אך אותן מילים שבן שמעון אמר גרמו לאמונה של כולם - שאכן הקבוצה הצפונית היא הטובה בליגה ולכן נעלה - וכך אכן קרה.

ומזיכרון זה אני ממשיך לדבריו לאחר המשחק בשבת, לעיניו הכבויות, למצוקה שבה הוא נמצא; נדמה שלמרות הכל, הוא יצא בזול מהסיפור. הכתם התדמיתי שספג רב"ש אינו זהה לכתמו של קטש במכבי תל אביב או של גיא לוזון בהפועל תל אביב. במדינה שבה מאמנים נצלבים ונמשחים חזרה תוך חודש, רן בן שמעון יחזור ויאמן ויצליח. הוא מאמן טוב ומצליח שבכל קבוצה אחרת במדינה היה פורח, אפילו בטדי, רק לא בבית הקברות שנקרא מכבי תל אביב.

ספרו של ז'וז'ה סאראמגו "על העיוורון" מדבר על היום בו כל בני האדם יתעוררו ויגלו כי איבדו את ראייתם, ועל הפראיות והרוע שייצאו מהם כשהאנרכיה תתפרץ. קריסתם הכמעט מקבילה של המכביזם והווינריות התל אביבית בכדורסל ובכדורגל לאחר עשורים של שליטה, בין אם אמיתית (תודה לשמעון מזרחי) ובין אם היא פיקציה מוחלטת (ותודה לתקשורת התל אביבית המגויסת) מזכירה לי את עיוורון זה. אוהדי מכבי תל אביב בכדורגל כיום בעיניי הם תואמי דיוויד פדרמן ורענן כץ, שלאט ובבטחה מרסקים את תדמית מועדונם, בידיעה גמורה ומוצדקת שדרכם היא נכונה. מרוב אמונה בנכונות דרכם אינם הם רואים את האמת המרה.

בתחילת העונה הם האמינו באמת ובתמים שהשנה הדאבל יהיה קליל ומשכנע, שאם מאור בוזגלו לא יכבוש העונה 44 שערים אז הוא באמת לא שווה כלום, שאם רודי חדד לא יתגלה כפנטזיסט דריבליסט ועוד כמה דברים שנגמרים ב-איסט אז ההפתעה היא מוחלטת, שמקרה ביופורד לא יחזור על עצמו וכי שווה להחתים שחקן מגה שערורייתי כמו רודני וויט ולמה בכלל להחתים מאמן כדורסל במליון יורו כשאפשר לזכות ביורוליג עם אפי, ומוני הוא בכלל הבעיה המרכזית של מכבי. העיוורון הוא מוחלט. כמו משוגע בבית משוגעים שבנה לעצמו עולם דמיוני וברגע של צלילות מבין את טרגדיית חייו, גם הם מופתעים לגלות פתאום שהדברים לא עובדים כפי שרצו.

כמו קללות מפורסמות מעולם הבייסבול, החל מקללת בילי פן דרך קללת בילי העז ועד לקללת במבינו, קללת ברוך דגו החלה באופן לא רשמי בעונת 2002/2003, העונה אשר בה אבי נמני הפך רשמית לשחקן שגדול יותר מהמועדון שלו. במשך כל העונה אוהדי מכבי מחו כנגד דגו ולא הביעו הערכתם לשחקן, ואז הוטלה עליהם הקללה: כל עוד מספר 8 במכבי, לא תגיע הקבוצה לארץ המובטחת.

מכבי תל אביב הגיעה אמש לרגעה השפל ביותר בשני העשורים האחרונים, יותר מימי טום קאנן, תקופת מקייטן/מאנה/לוני ועוד ועוד. פיטורי רב"ש היום הם נקודת האל חזור שאותה הם בדיוק עברו. אף אחד לא יציל את מכבי תל אביב, לא קשטן, לא רוני לוי, לא שום, לא פרגוסון, אף אחד. כל עוד נמצא מספר 8 במערכת, דבר לא יעבוד. אבי נמני כבר הוכיח לא מעט פעמים שהוא מעל הקבוצה המפוארת ביותר בכל הזמנים. בשנה הבאה (כי השנה הזו כבר אבדה) יהיה עליו להוכיח שהוא באמת אכן גדול שחקני מכבי תל אביב אי פעם, ואז יהיה עליו לכנס מסיבת עיתונאים, להודיע על פרישה מוחלטת ממכבי תל אביב ולא להתקרב לשערי המועדון שוב. לא עוד יגשר בין ארגוני האוהדים, לא עוד מנג'ר על, לא עוד יתראיין בנושא מכבי תל אביב או יפרשן משחק שלהם, כלום. אבי נמני יצטרך לאסוף את חפציו, ללכת מהקבוצה, ולעולם לא להביט לאחור. רק כך תגיע הישועה לקבוצה אומללה זו, ומי יודע, אולי גם תסתיים הקללה.