ליפול איתך בכל דקה

בדקה ה-60 במשחק מול קרית שמונה, לאחר השער של עדן בן בסט לרשת של דרגוסלאב יבריץ', התמקדו מצלמות הטלוויזיה במתרחש מאחורי הספסל של רן בן שמעון. עשרות אוהדים של מכבי תל אביב דרשו את ראשו של המאמן בשפת רחוב מעליבה שאינה משתמעת לשתי פנים. 35 דקות אחר כך, כשאבי נמני ירד מהיציע אל כר הדשא, תפסו אותו אותם אוהדים, לחצו את ידיו ונישקוהו. הוא התמסר באהבה, והמשמעות של התמונה הזו הייתה יותר מסמלית. הרבה יותר.

כשלנמני נתפר, כיאה לשחקן במעמדו, תפקיד במכבי תל אביב, הוא התעקש שלא יקראו לו מנכ"ל אלא ג'נרל מנג'ר. המלים אותן מלים, אבל באנגלית זה נשמע יותר טוב. רק שנמני הוא לא לינגוויסט, הוא איש ספורט והוא מודע היטב להבדל בין שני הביטויים. מנכ"ל הוא סוג של פקיד, איש שמתעסק בניירת, בתיאומים, בשיווק. ג'נרל מנג'ר הוא אחד שמעורב מקצועית, דואג להחתמות שחקנים ויחד עם המאמן אחראי לבנייתה של הקבוצה בשנים הבאות. שמו הרע של אייזיה תומאס בניו יורק ניקס, למשל, לא יצא לו בגלל כישלון על הקווים (הוא היה מאמן לא רע באינדיאנה), אלא משום שכ-GM לקח החלטות מגוחכות והרסניות שהורידו את הניקס לתהומות חדשים.

לנמני הייתה השפעה לא קטנה בבניית הקבוצה בשנתיים האחרונות. הוא סייע להביא את יוסי שבחון ואת יניב עזרן והסיר את המכשולים בדרך להבאתו של מאור בוזגלו לקרית שלום. מיטב השחקנים הישראלים הגיעו למכבי תל אביב בעיקר בזכות נמני, הוא הפך למגנט כוכבים, כמו ש-GM טוב אמור לעשות.

הקהל של מכבי תל אביב, זה שבא למשחקים, הוא הקהל הפגאני ביותר בליגה. הרוב הדומם שייך לאוהדי האולד סקול, כאלה שמלווים את הקבוצה שנים רבות, שרוצים להיזכר בחוויית בלומפילד מהימים של גלזר, שפיגל, טלבי ובר-נור. הצעירים מאוהבים בעיקר בעצמם. אנשי "השחקן ה-12" לא ישירו כשהאולטראס שרים ולא יגיבו לקריאות העידוד שבאות משער 8, שם יושבים האחרונים. שני דברים מאחדים בין שני המחנות האלה: האחד הוא שפחות אכפת להם מהנעשה על כר הדשא, יותר חשוב להם קולו של מי יישמע ביציע. השני הוא האהבה הבלתי מסויגת לנמני. הם לעולם לא יתנו שיפגעו במשיח שלהם.

נמני יודע את זה, גם שניידר. לכן הבעלים לא מידר את ה-GM, שעוד כשחקן בקבוצה פיטר מאמן, אלא השאיר אותו בתפקידו. לא כל כך ברור מה השתנה בפורמט הזה בקדנציה של שניידר, ובעצם – ברור מה לא השתנה בה - השליטה של נמני במועדון. לוני, מאנה, שניידר – אבי נמני עדיין מושך בחוטים במכבי תל אביב. תרבות ניהול? קבוצה אחרת? מאז ימי הדאבל של דרור קשטן, אף מאמן לא באמת הצליח במכבי תל אביב. אולי קלינגר, וגם על זה אפשר להתווכח. אם בהתחלה אלה היו גרנט ולוני, אחר כך אלה הפכו להיות נמני ולוני ועכשיו אלה נמני ושניידר. מכבי תל אביב הייתה ועודנה מועדון שנשלט על ידי היציע, וזהו עלבון גדול מאוד לקבוצה ה"ניטראלית", אותם הרומנטיקנים שמתגעגעים למכבי של פעם וכנראה לא יקבלו אותה בזמן הקרוב, לא כל עוד נמני בקבוצה. וזה עלבון גדול עוד יותר למי שחשב ששניידר באמת יביא את השינוי.

השגיאות שעשה רן בן שמעון נטחנו בכל מקום אפשרי, ועדיין – הוא לא קיבל הזדמנות שווה לתקן. שמונה מחזורים הם לא מספיק זמן כדי להכריע אם הדרך שלך נכונה או לא, גם אם עד עכשיו עשית הכל הפוך. זה הספיק לבעלים כדי לחרוץ את דינו במהרה וזה מעיד יותר מכל על מנגנון ההרס העצמי שפועל בקרית שלום כבר 13 שנים.

נמני עצמו טרף את הקלפים במסיבת העיתונאים, שבה התברר שהוא הופך להיות המנג'ר. בניגוד לכל הציפיות, הסמל והאגדה ירד מהיציע ויחלק הוראות מהקווים. צריך להעריך אותו על ההחלטה הזו, כי זו תהיה הפעם הראשונה שהוא שם את עצמו בקו האש, כאחראי הישיר לכישלונות ולהצלחות. מרקו בלבול, שגילה חוסר לויאליות מבזה כלפי האיש שהביא אותו כשנשאר במערכת, יהיה לא יותר מבובה ועושה דברו של הבוס. גם האוהדים יודעים את זה, ונמני לא יוכל להתחבא. הוא זה שיספק את התשובות. מה הסיבה שכך הוא מקריב את עצמו? יכול להיות שהסיכון לא כל-כך גדול כפי שניתן לחשוב, אולי שניידר והוא פשוט הבינו את מה שרבים יודעים אבל מסרבים לומר ברי"ש גלי – כל עוד נמני במכבי תל אביב, הוא גם המאמן היחיד שיוכל להצליח בה.