שרק ימשיכו כך

הלייקרס אימתניים וההורנטס שכחו איך להפסיד והרוקיס מפתיעים. מצד שני, הניקס והספרס בברוך. אסף רביץ על הימים הראשונים של העונה

  • לוס אנג'לס לייקרס
אסף רביץ

המשחקים הראשונים בעונת ה-NBA הם הזמן לבדוק מה מכל פטפוטי תקופת ההכנה מתחיל לתפוס גם בזמן האמת. אחרי שניים-שלושה משחקים קשה להבחין בין פתיחה מקרית למגמה בהתהוות, אבל אני לא אחד שבורח מקשיים, וגם - חייבו אותי לכתוב כתבה, ואני לא אחד שבורח ממשכורת. לכן, בואו נבחן כמה מהתופעות האמיתיות של הימים הראשונים בליגה.

טוב לדעת (מקודם)

הרופאים ממליצים: שש דקות, פעמיים ביום ואין כאבים

לכתבה המלאה

הלייקרס ימשיכו לדרוס

משחק הפתיחה המדובר מול פורטלנד הפסיק להיות מעניין כבר ברבע הראשון, כאשר פאו גאסול חצי נח ואנדרו ביינום עוד לא ממש תיפקד. הדרבי נגד הקליפרס ביום השני הסתיים ב-38 הפרש, כאשר קובי בריאנט אפילו לא העביר הילוך. החבורה הנוצצת קלעה 17 מ-29 מהשלשות שלה בשני המשחקים האלה והיריבות לא הגיעו אפילו ל-40 אחוזים מהשדה. בדנבר כבר הלך קשה יותר, אבל עדיין הגיע נצחון חוץ באולם לא קל.

האם זה הזמן להתחיל לפחד? בהחלט. הקבוצה של פיל ג'קסון נראית כמו מפלצת עונה רגילה. אין לה כמעט חסרונות, והיא מסוגלת לנצח בכל דרך אפשרית. פעם אחת שלושת הסקוררים הגדולים מחסלים את היריבה, אם לא הם אז מגיע הספסל הנהדר (למאר אודום, סאשה וויאצ'יץ' ובינתיים בעיקר ג'ורדן פארמר וטרבור אריזה היעילים) ומוכיח שגם מבחינת עומק הלייקרס לא נופלים מאף קבוצה. וכמובן, כפי שקרה בדנבר, כאשר כלום לא הלך, קובי דופק הצגה אישית גדולה.

ליריבות יש בעיה. ללייקרס תמיד יהיה השחקן הטוב במגרש, החמישיה שלה הכי מוכשרת בליגה, וכאשר עולים המחליפים הם עושים עבודה לא פחות טובה. הסטטיסטיקה עוד תתיישר, בעיקר מבחינה הגנתית, אבל אפשר לצפות מהלייקרס לעוד כמה תוצאות בסגנון של הדרבי בהמשך השנה. אם אריזה ופארמר ימשיכו להיות טובים כל כך, גם פתיחה בסגנון בוסטון של העונה שעברה באה בחשבון כאן.

ניו אורלינס לא מסוגלת להפסיד

כבר במחנה האימון היה ברור שהשנה הצרעות מגיעות מוכנות מהרגע הראשון. אם בשנה שעברה במשחקי ההכנה הם בעיקר החטיאו ובעונה הרגילה התחילו להפציץ, הפעם הכל עבד כמו שעון מההתחלה, ללא הפסד בקדם העונה. היד של הקלעים היתה מאופסת, המחליפים תרמו יותר מהרגיל וההגנה השתפרה באופן משמעותי.

פתיחת העונה סידרה לניו אורלינס מבחנים רציניים שהיו אמורים להסתיים בהפסד ראשון. שני המשחקים הראשונים היו משחקי חוץ בבק-טו-בק, בגולדן סטייט ופיניקס, צמד שידוע שקשה מאוד לחזור ממנו עם שני נצחונות בשני לילות, בטח כשאלו שני המשחקים הראשונים בעונה. אבל הצרעות לא נבהלו, וגם פציעה של טייסון צ'נדלר, שלא שיחק נגד פיניקס, לא מנעה מהם לצאת עם הדאבל.

במשחק השלישי הם אירחו את קליבלנד, והפעם פרט לצ'נדלר, גם פז'ה סטויאקוביץ' לא שיחק. אבל גם יריבה קשה והיעדרות של שני שחקני חמישיה לא שינו דבר בדרך לעוד נצחון. כריס פול על אוטומט משנה שעברה, דייויד ווסט מצוין וג'יימס פוזי השתלב בקלילות עם שלושה משחקים נהדרים. אם זאת לא פתיחת עונה של קונטנדרית אין לי מושג מה כן.

סן אנטוניו בבעיה רצינית

מאמן הספרס גרג פופוביץ' התחיל את העונה במצב רוח טוב ועם צחוקים עם שאקיל (הורה לעשות עליו האק אה שאק חמש שניות לתוך העונה החדשה, ואז סימן לו עם שני אגודלים למעלה. פייר, היה מצחיק), אבל הפסד ביתי לפיניקס והפסד נוסף בפורטלנד הבהירו לו שהתקופה הקרובה הולכת להיות קשה מאוד. מאנו ג'ינובילי יחמיץ לפחות חודש וחצי, וגם פבריסיו אוברטו בינתיים בחוץ בגלל בעיות לב. ואם פופוביץ' הגיע למצב שהיעדרות של אוברטו מסבכת אותו הוא יודע שמדובר בנורה אדומה בוהקת.

מבין ההפסדים לסאנס ולבלייזרס, דווקא ההפסד הצמוד בפורטלנד הוא המטריד יותר, כי זה היה מהמשחקים בהם הכל נכנס - הספרס קלעו ב-56 אחוזים מהשדה ומהשלוש, והכניסו גם 14 מ-15 זריקות עונשין. טים דאנקן וטוני פארקר קלעו המון ובאחוזים נהדרים, וגם מייקל פינלי ורוג'ר מייסון כמעט לא החטיאו. עד החזרה של מאנו זה מה יש, וגם זה לא הספיק מול הילדודס של פורטלנד. מה אין? התלהבות, מוטיבציה, מלחמה. הספרס סיימו את המשחק הזה עם חמישה ריבאונדים בהתקפה, חטיפה בודדת ואפס בלוקים. הזקנים של פופ כבר לא עושים את הדברים הקטנים שמנצחים משחקים.

למדנו מספיק פעמים שאסור להספיד את הספרס (והמהדרין יוסיפו - בטח בשנה אי זוגית), כי הנטיה של הקבוצה המנוסה הזו היא לפתוח לאט ולהשתפר עם הזמן, ואין ספק שעם החזרה של ג'ינובילי זה ייראה אחרת. העניין הוא שיש לפתוח לא טוב ויש להתרסק, והפעם פוטנציאל ההתרסקות גבוה. אם הספרס ייתנו פור גדול מדי, לא בטוח שהם יצליחו לעמוד בקצב של המערב. שחקנים חצי גמורים כמו פינלי, בואן וקורט תומאס יצטרכו להוציא מעצמם כוחות שאין להם רק כדי להשאיר את הקבוצה מעל פני המים.

ד'אנטוניקס = בלאגן מוחלט

מהמשחקים הראשונים של הניקס בעידן מייק ד'אנטוני ניתן לצאת עם מסקנה אחת חד משמעית - משעמם לא יהיה שם. הוא כבר הספיק להוציא מחוץ לעניינים את סטפון מרבורי ואדי קרי, שניים שירוויחו בעונה הקרובה תל"ג של שתי יבשות, ועל הדרך יצר קבוצה שמתאימה לגישה שלו. הרוטציה קצרה, יש המון קלעי שלוש וסקוררים, ההרכבים נמוכים והריצה לא נפסקת. במשחק הראשון זה עבד נהדר והסתיים עם נצחון על מיאמי המבטיחה עם 120 נקודות והצגה גדולה. לרגע נדמה היה שזה הולך לעבוד, שיש בשיטה של ד'אנטוני משהו גאוני שמסוגל להפוך גם את חבורת הזבל לברבורים.

אבל אז הגיע המשחק השני, הפסד ב-29 הפרש לפילי, והבהיר שהחיים בלי סטיב נאש לא הולכים להיות פשוטים. קל לשכוח שפיניקס לא רק שיחקה מהר, היא עשתה את זה ביעילות מפחידה עם שלוש שנים סביב ה-50 אחוזים מהשדה ו-40 אחוזים מהשלוש.

בניקס, הסקורר המרכזי של ד'אנטוני הוא ג'מאל קרופורד שלא שמע עדיין שיש דבר כזה 50 אחוזים מהשדה, הסנטר הוא זק רנדולף (46 אחוזים די עלובים לשחקן פנים), וגם מסביב קשה למצוא שחקן עם יותר מ-45 אחוזים פרט לדייויד לי שהטווח שלו הוא מטר וחצי. אז הניקס אולי ישחקו מהר, אבל ברוב המשחקים הם אמורים להחטיא ורק לעזור ליריבות שלהם לדגדג את 120 הנקודות.

הרוקיז מרשימים

מי שזלזל במחזור הרוקיס הנוכחי יכול להכין לעצמו כבר עכשיו כובע לאכול. בדרך כלל לוקח לרוב השחקנים החדשים בליגה זמן להסתגל, אבל בימים הראשונים של הליגה עושה רושם שהרבה שחקני שנה ראשונה הגיעו מוכנים לתרום כבר עכשיו. וכל זה קורה כאשר השם המעניין ביותר, גרג אודן, הצליח לשרוד רק שלוש התקפות עד שנפצע שוב. עכשיו נשאר לבדוק אם שבועיים עד חודש אצלו זה שבועיים, חודש או חודשיים.

אם לא אודן, מי כן? קודם כל, דרק רוז. כבר עכשיו הוא מצליח להיות השחקן הטוב בשיקגו, וכבר עכשיו הוא לוקח שם מנהיגות. ככה נראית בחירה ראשונה, אם אנדריאה ברניאני ואנדרו בוגוט מבקשים לדעת. ולא שהבחירה השנייה פחות טובה - מייקל ביזלי מוכיח מהרגע הראשון שהוא סקורר אדיר גם בליגה של הגדולים.

או ג'יי מאיו פחות מרשים, אבל כבר עכשיו לוקח על עצמו את ממפיס. קווין לאב פתח עם הצגה ענקית, רודי פרננדז הוא שחקן מפתח בפורטלנד, מארק גאסול סולידי וטוב, ברוק לופז הוא שחקן רוטציה צרה בניו ג'רזי, מריו צ'אלמרס השתלט על עמדת הרכז הפותח במיאמי, ג'ייסון תומפסון מפתיע אפילו את עצמו בסקרמנטו ודארל ארתור תפס מקום בחמישייה של ממפיס, כך ששלושה מהחמישה של הגריזליס הם רוקיס. אני לא זוכר פתיחה כל כך מרשימה של כל כך הרבה שחקנים ביחד לקריירת ה-NBA.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully