שכחנו להיות אוהדים

שעה לפני שיצאתי למשחק אמש, התקשר חבר וביקש להצטרף אליי. "יאללה אחי, תביא לי ת'מנוי שלך ותיכנס דרך העיתונאים, יש לי דודא מטורפת למשחק הזה". עניתי לו שזה לא אפשרי, כי אני לא עובד היום (ובגלל זה קניתי מנוי), ואז שאלתי אותו כבדרך אגב: "למה לך? ראית איך הם נראים בזמן האחרון? אני כל השבוע שכבתי במיטה עם ארבעים מעלות חום בגלל המשחק בחיפה, ואתה עוד רוצה לבוא לראות אותם?"

הוא ענה לי בשיא הכנות: "מודע ליכולת, מודע לכך שאתה דביל שלא לקחת מטריה, אבל ממש בא לי לראות את המשחק האחרון של בן שמעון. בא לי לצעוק לו – תתפטר". בחנייה, פגשתי חבר אחר, כתב ספורט של אחד העיתונים, אבל גם אוהד מכבי תל אביב שנים רבות. איחלתי בהצלחה והוא ענה: "עזוב שטויות, עוד שעתיים המאמן הזה הולך הביתה".

ביציע, המנגינה הייתה זהה. היה נראה כאילו כולם הגיעו להיפרד, אף אחד לא באמת התעניין בכדורגל, אלא רק האם הוא יפוטר או יתפטר. בדרך כלל בדקה ה-60 הקהל מתחיל לשיר: "הנה זה מגיע, הקול מהיציע, הוא רוצה פה גול". הפעם בדקה הזו, 20 שניות אחרי הגול של קריית שמונה, כולם צעקו "תתפטר". הייתה הרגשה שכולם חיכו לרגע הזה, וכן, הפעם כבר אפשר להגיד "כולם", כי אם אומרים שעשרה אחוז זה קומץ, תשעים אחוז זה כולם.

אני אקדים ואודה שבעיקרון, אני לא מבין כל כך בכדורגל, אין לי שליטה בכדור ואני נוגח בעיניים עצומות. אני מבין שאין מגן שמאלי, אני מבין שיש בלאגן גדול בהרכב ובשיטת המשחק, אני אפילו מוכן להבין את הלחץ שנוצר כל שנה כשהקבוצה לא מצליחה. אבל קשה לי להבין למה אנחנו, האוהדים והתקשורת, חושבים שאנחנו מבינים יותר מכולם. בן שמעון הודה אתמול בטעויות רבות שעשה העונה, הוא רואה בדיוק את מה שאנו רואים ואף יותר (אני מקווה) ויש סיכוי שאם היה יושב ביציע (הוא כבר רגיל), גם הוא היה צועק למאמן להתפטר. אבל אני חושב שטעויות אפשר לתקן, לא חובה לפטר מאמן בכל תחילת עונה, מותר לתת עוד הזדמנות. רק שאם מחליטים לתת אותה, אז כולם צריכים לקבל את ההחלטה, גם האוהדים.

אתמול, אחד השוטרים הסתיר לי, כשביקשתי ממנו בנימוס לזוז מעט, הוא הסביר לי שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד במגרש: "אני לא מפריע לך לעשות את העבודה שלך, אל תפריע לי לעשות את שלי". זה גרם לי להיזכר בתפקיד שלי, בתפקיד של האוהדים. כן, הגענו מרחוק, שילמנו כסף, רבנו עם האישה, רק כדי לעשות דבר אחד: לעודד.

אני מניח שכבר הבנתם לאן אני חותר, קצת צרם לי ששכחנו מהי משמעות המילה "אוהד", קצת צרם לי שהרוב הגיעו אתמול עם איזושהי תקווה לעוד פאשלה של הקבוצה, עוד טעות בחילוף וכן, עוד הפסד. וכל זאת בכדי שהמאמן ילך הביתה. אין ספק, השקט ששמענו אתמול גם הוא היה צורם, אך יותר מכל, הייתה הרגשה שהוא מתוכנן מדי, שאנחנו רואים את הסוף ואף מייחלים לו. הרי עד הגול של בן בסט מכבי שיחקה די טוב, ושוב, אני מזכיר, אני לא מבין כל כך בכדורגל, אבל הגיעו להזדמנויות, הניעו כדור, שלטו וכו' וכו'. מה היה קורה לו היינו ממשיכים לעודד, אם באמת היינו מיישמים את מילות השיר: "לעולם לא תצעדי לבד?" מה היה קורה אם אנחנו, האוהדים, היינו מורידים קצת את הלחץ (שהתחיל כבר במחזור השני), והכי חשוב - מראים זאת לשחקנים ולמאמן.

האמת היא שיש סיכוי גדול שהתוצאה הייתה נותרת בעינה, אבל היינו שומרים על הכבוד. כן, אותו כבוד שאנחנו מבקשים מהשחקנים כבר שנתיים, הגיע הזמן שגם נדרוש אותו מעצמנו. לעודד את קריית שמונה, לקלל את השחקנים שלך שאותם אתה מעריץ ותולה בהם תקוות, לצעוק את שמם של מאמנים אחרים והגרוע מכל - לקוות להפסד - זה לאבד את הכבוד. אה, וכששחקן של היריבה טוען שהוא ידע שנתנהג כך, מה עוד ניתן לומר?

אין לי פתרון קסם, אבל אני ואף אחד מכם לא יכול להבטיח שמאמן אחר יצליח להוריד לנו את השמש. עדיין לא יהיה מגן שמאלי ועדיין יהיה בלגאן בהרכב. אם רוני לוי יעמוד על הקווים, יאניק קמאנאן יבעט יותר חזק כשהוא לבד מול השוער? אם יצחק שום יבנה את ההרכב, בוזגלו יחזור לעצמו? אולי. אבל אני מניח שהסיכויים לכך יהיו גדולים יותר אם נחליט לתת קצת שקט לקבוצה ולמאמן, אם נחזור לעודד ולתמוך במשך תשעים דקות, אם ניתן לבן שמעון משחק אחד בלי לצעוק לו להתפטר. לצערי, אני גם מניח שמה שאני מבקש כעת לא ממש הגיוני.